בסוף ההרצאה ניגשו אליי מספר אנשים בהתרגשות והודו לי. אישה אחת עמדה בצד וחיכתה עד שנשארנו רק שתינו.
היא הודתה לי על ההרצאה, ושאלה אם אני מתכוונת להמשיך את פרוייקט גיבורות. אמרתי לה שאני עובדת על ספר שיעסוק (גם) בגיבורות.
אז היא שאלה בשקט, האם תסכימי לצלם גם אותי?
הרגשתי שיש מקום לשיחה עמוקה יותר איתה, אבל תיכף יש עוד הרצאה וגם אנשים אחרים מתקרבים להודות לי. אמרתי לה, תרשמי את מספר הטלפון שלי, תשתמשי בו כשתרצי.
כבר למחרת היא שלחה לי הודעה, ושאלה אם נוכל להיפגש.
כמובן שנוכל.
נפגשנו פעם אחת לשיחה ארוכה בבית קפה. וקבענו מתי היא תגיע לסטודיו להצטלם.
השבוע זה קרה. היא הגיעה לסטודיו. שוחחנו כמו חברות ותיקות, וכשחשתי שזה מתאים, שאלתי אותה אם היא מוכנה לצילומים.
כן, מוכנה.
הורדתי רקע לבן, הצמדתי אותו יפה לרצפה, הנחתי עליו כסא וביקשתי ממנה לשבת. בינתיים הדלקתי פנסים, הכנתי את המצלמה, וכל הזמן הזה המשכנו לשוחח.
ואז התחלתי לצלם. ביקשתי ממנה להסתכל עליי, לא להסיט את המבט. והתקרבתי. עוד ועוד. היא התחילה לדבר על התחושות שלה. איך הגוף שלה מגיב לי, למצלמה.
האויר בחדר התמלא ברגש, בדמעות שלה, בלב שלי שכמעט יצא ממקומו.
היא אמרה לי, חשבתי שאת מצלמת רק צילום אחד. (צילמתי מאה).
שאלתי איך היא מרגישה.
אני מתרגשת, היא אמרה לי, את רואה אותי, את רואה אותי. אני לא מתחבאת יותר, אני בחוץ, באור.
יוצאת מהחושך, מהפינה המוסתרת שלי, את רואה אותי ואני כל כך רוצה שיראו אותי.
ביקשתי ממנה שתעצום לרגע את העיניים. צילמתי שתי תמונות ושמתי את המצלמה בצד. חיבקתי אותה ואמרתי לה שזהו. אני מפסיקה.
היא המשיכה לשבת על הכסא שעה ארוכה, מנסה לעכל את החוויה: לא חשבתי שזה כל כך עוצמתי, היא אמרה לי.
שנים אני מטופלת אצל מטפלים שונים, עושה תהליכים. מעולם לא חוויתי עוצמה פנימית כמו במהלך הצילומים.
(את צריכה לטפל באנשים באמצעות צילום, היא אמרה לי. אני לא מטפלת, עניתי.)
האישה העדינה הזו עוררה בי שאלה גדולה לגבי התוכן של הספר שלי. חלק ניכר בספר יעסוק בעדויות של נפגעים ונפגעות תקיפה מינית. צילום וטקסט. עד שפגשתי אותה, חשבתי שהעדויות יהיו של “גיבורות” ו”נראים“. והשאלה הזו הדהדה בי, חשבתי, למה לא לפתוח את האפשרות בפני נשים וגברים שגם זקוקים וזקוקות לנראות הזו.
אז אני פותחת את הדלת, מי שמרגיש/ה צורך להצטרף לספר, מוזמנת ומוזמן ליצור איתי קשר.
