אני אוהבת לצלם. מאז שאני ילדה אני מצלמת. למדתי צילום, אני מלמדת צילום. אני יודעת המון על צילום.
אני צלמת טובה. לקח לי הרבה שנים להגיד את זה בקול רם. אני לא מסתובבת עם מצלמה, אני לא “ממש“ מתעדת, בפן הטכני אני שולטת רק בפרמטרים שבאמת מעניינים אותי, אני לא יודעת לצלם מוצרים, אני לא אוהבת אפקטים ולא אוהבת לצלם עם פלאשים.
מה אני כן אוהבת? אני אוהבת לצלם אנשים. אני אוהבת להביא את האישה לצילום. להראות לה כמה היא יפה, מעניינת, מהממת. בלי פוזות, בלי מסכות. לחפור בתוך נשמתה של זו שעומדת מולי, לקחת אותה ביד ולהפגיש אותה עם עצמה.
אז אני לא עובדת עם מאפרת, או עם מעצבת שיער. ואין בסטודיו שלי אביזרים או בגדים להחלפה.
מה כן יש בו?
יש בו שיחה עמוקה, יש בו הקשבה, הכלה. יש בו פתיחות וקבלה. והמון אהבה.
כל פעם אני מופתעת מחדש כשאני שומעת ורואה את השנאה העצמית של נשים כלפי עצמן. הניתוק בין הראש לגוף. למה, אני שואלת, למה לבזבז חיים שלמים בשנאה עצמית? למה לשנוא יותר קל מלאהוב?
התשובה מורכבת, כמובן. אבל אני גיליתי, שההתמסרות למצלמה עושה פלאים. היא מחברת בין הראש והגוף. באופן אולי פרדוקסלי, היא מפנה את המבט פנימה, הכי פנימה שרק אפשר.
ראיתי איך נשים שצילמתי לפרוייקט “גיבורות” הביעו את רצונן להשתתף בפרוייקט כשהן היו שבר כלי. ראיתי איך הן התחזקו לאחר שהצטלמו. איך העמידה מול המצלמה חיברה אותן אל עצמן ואל הכאב שלהן באופנים חדשים, אופטימיים יותר, אוהבים ומקבלים יותר.
יש לי אינספור סיפורים (וצילומים) על נשים שהגיעו להצטלם עם שנאה עזה לגוף שלהן, עם רמות שונות של פגיעה עצמית, ואיך הן התחברו וקיבלו את עצמן מעט יותר, איך התחילו לגלות בעצמן יופי, ורכות, ואהבה.
כל אישה שאני מצלמת מביאה איתה את העולם האישי והמופלא שלה.
כל מפגש כזה מדגיש לי כמה חשוב וכמה עמוק הוא מפגש כזה. שלה איתי. שלה עם עצמה.
ושלי איתה.
כמה אני לומדת, כל יום מחדש, על עצמי ועל צילום נשים.
כמה נכונה ומדוייקת הדרך שבה אני הולכת, כשאני מזמינה נשים להצטלם.
וכמה אני רוצה להמשיך ולתת לעוד ועוד נשים את המתנה הזו. את עצמן לעצמן.
