פעם, שמעתי מישהי מצטטת את הסופרת נורית זרחי אומרת שהילדות היא כמו אי באמצע החיים, שם נמצאת הילדה (או הילד) שהיינו, ושיש אנשים שיש להם סירה קטנה שאיתה הם יכולים לחזור ולפגוש את הילדה שהם היו.
אני זוכרת את המשפט הזה, כי עד ששמעתי אותו הייתי משוכנעת שרק לי יש סירה כזו. כי אני תמיד מבקרת את הילדה שהייתי. בעצם, היא תמיד איתי, הילדה. מלווה אותי לכל מקום. היא מזכירה לי את התחושה החמימה הזו של אנשים שהיו סביבי ואהבו אותי אהבה אינסופית, את אבא, וסבא, ואמא והסבתות. ואיך תמיד הם אמרו לי, כמה את חכמה, וכמה את יפה, וכמה את מוכשרת. הם מחבקים אותה, והיא בתוכי, כל הזמן.
היא מרגשת אותי, גורמת לי לבכות כשאני נעלבת או כשפוגעים בי, מדגדגת אותי ומכניסה בי רוח שטות ואני מתגלגלת מצחוק עד שבורח לי קצת פיפי, קטן כזה, מרוב אושר.
וכשאני חושבת על הגיל, הזמן שדוהר לו קדימה, מסתחרר לו ברכבת הרים משוגעת, אני מחזיקה לה חזק חזק את היד והיא אומרת לי, תראי כמה את יפה, תראי כמה את חכמה ומוכשרת. ומה אכפת לך הקמט ההוא בזוית הפה, או השיערה הלבנה שהצטרפה לעוד מאה שכבר יש לך על הראש, מה אכפת לך שהבטן כבר לא שטוחה וחלקה.
רק הלב מתכווץ לו, כי הוא יודע שלכל זה יהיה סוף, ושהוא מן הסתם קרוב יותר ממה שהוא היה כשהייתי בת עשרים. וגם אם לא מתעסקים כל הזמן בלספור את השנים, הן עוברות. ועל זה אין לילדה מה להגיד, היא רק יכולה לאהוב, ולעודד, ולחבק. היא לא יכולה לעצור את הזמן. אף אחד לא יכול לעצור את הזמן.
אבל היא שם, מחבקת אותי חזק חזק וחוזרת ואומרת, כמו מנטרה, תראי כמה את יפה, תראי כמה את חכמה, כמה את מוכשרת.
ואז אני יוצאת אל העולם, כמו טווסה גאה, פורשת את הנוצות הצבעוניות שלי וצועדת לי ומחייכת. ונעים לי.
אני לא יודעת אם בחוץ רואים את זה. האמת שגם לא ממש אכפת לי. כי מה אכפת לי, עוד שערה לבנה או קמט. בלב, בפנים, אני ילדה קטנה ואהובה.
