כשתכננו את הטיול שלנו לנפולי (קצר, קצר מדי) עלתה בי מחשבה, מה אני רוצה לצלם שם, כי בטיולים אני צמודה למצלמה, מה שלא קורה ביומיום. ואם אני כבר סוחבת את המשקל של המצלמה, אז שיהיה לי נושא בראש.
המחשבה התגלגלה לה והפתיעה אותי: אנשים. פורטרטים. מרחוק, ב”גניבה”.
איך אנשים ? איך אנשים מרחוק ?
שנים אני מדברת על כך שכדי לצלם אישה (או איש) אני צריכה להכיר אותה, ללמוד אותה, להרגיש אותה, לראות מקרוב את המחוות הקטנות שהגוף שלה מגלה לי, גם כשהיא לא מוציאה קול.
אמנם אני מסתדרת באיטלקית (אני מדברת בספרדית והם עונים לי באיטלקית, מבינים יופי אחד את השני). אבל – כולה שלושה ימים ועם בנזוג היפראקטיבי – סביר להניח שלא יהיה לי זמן לנהל שיחות נפש עם אנשים מזדמנים ברחוב.
אז תצלמי מרחוק, המשיכה המחשבה להפתיע אותי.
שאני אגנוב פורטרטים ? ככה ברחוב ? בלי בושה ?
(צילמתי לא מעט אנשים במקומות שונים בעולם, כשאני מבקשת רשות, יוצרת קשר מינימלי, אפילו נותנת תמורה קטנה)
שווה ניסיון, מקסימום תצלמי רחובות יפים, אוכל טעים, נופים מהממים (גם זה, ברור שגם זה)
האמת, זה היה תענוג, המשכתי להפתיע את עצמי, לא רק במחשבה, אלא במבט השונה שאימצתי בטיול הזה.
הפכתי לציידת – גנבת: כל הזמן דרוכה, המבט תזזיתי, מתביית על עיניים, ידיים, מחוות גוף. הראש פועל בלי הרף.
הרגשתי שהחיפוש הזה מפעיל לי את החושים באופן שונה לגמרי.
זה כמובן לא מחליף את הצילום האינטימי, האישי, העמוק. שם אני כולי לב, רגש.
אבל זו הייתה חוויה אחרת, ואני בטוחה שעוד אחזור עליה. אולי אפילו קרוב לבית.
