קורה משהו מעניין (ומשמח, יש לומר)
מזה כמה חודשים מתקשרות אליי אמהות (בעיקר), מדברות בשקט ומעט בחשש ושואלות אם אני עושה “בוק” לבת מצוה.
בטח, אני עושה, בשמחה.
אבל,
אני לא עובדת עם מאפרת, ולא עם ספרית, ואין לי “אביזרים”, “תחפושות” או “רקעים”.
אני מצלמת פשוט, נקי.
מתייחסת אל מי שעומדת מול המצלמה שלי באהבה, ומכבדת את הגיל שלה, את מי שהיא, בכל מובן המילה.
אם היא בת 70 אני לא אגהץ לה את הקמטים.
אם היא רזה לא אשמין אותה.
ואם היא בת 12 היא תראה בת 12
ואז אני חושבת, עכשיו היא מודה בנימוס ונפרדת ממני לשלום.
אז זהו,
שלא.
היא אומרת לי: אני לא רציתי שהיא תעשה “בוק”. היא ביקשה, אז חיפשתי וראיתי את הצילומים באתר שלך, ואהבתי. הראתי לבת שלי והיא מאוד אהבה .
היא רוצה לעשות משהו אחר. לא כמו כל הבנות בכיתה, שנראות מבוגרות מגילן.
(יש כאן נימה ביקורתית, ברור, אבל בכנות ובעדינות)
ואני מחייכת לעצמי ואומרת, עוד ניצחון קטן.
כי אין דבר רע ב”בוק” בת מצווה. להיפך, זה יפה, זה ציון דרך, גיל משמעותי.
הבעיה היא הקונוטציה של השימוש – הלא נכון, לטעמי, בטח בהקשר לחגיגות בת מצווה – במושג הזה, “בוק”.
כולי תקווה, שכמו שהתפתח טרנד של “בוק בת מצווה” בו הילדות מצולמות בבגדים ובפוזות שלא תואמים את הגיל שלהן (תקראו לי שמרנית, זה בסדר) כך הוא יכול להשתנות.
בצילום: אני בת 11 בערך, עם חברה, צילם אבא שלי.
