בדרך לאולפנים של הטלויזיה החינוכית (ז”ל) נזכרתי בנסיעה לשם לפני כ- 7 שנים, שנתיים לפני שהצגתי את תערוכת גיבורות בפעם הראשונה.
חדר האיפור נראה בדיוק כמו אז, מאוד התרגשתי כשאחת המאפרות שאלה: את הצלמת שצילמה נשים נפגעות אלימות מינית, נכון?
בחדר ההמתנה פגשתי את המראיין, שקבע מראש שהוא לא מאמין שאמנות יכולה לשנות משהו.
(אבל נדבר על זה בשידור. כן. בטח)
ואז הגיעה האוצרת הראשית של המוזיאון, סווטלנה ריינגולד, ומרואיינים נוספים, ביניהם יחזקאל לזרוב (התנהגתי קצת כמו אחרונת המעריצות) הכשרוני והמקסים.
הזכרתי לו שלפני כך וכך שנים, כשאני הייתי תלמידה בקמרה אובסקורה והוא רקדן באנסמבל בת שבע, עשינו פרוייקט (פורץ דרך בראשוניות שלו) עם האנסמבל.
לקח לי שלושה ימים לעכל את המכבש שעבר עלינו שם, על סווטלנה ועלי, ממנו יצאנו מבולבלות ומופתעות (מאוד לא לטובה) ולהושיב את עצמי לראות את השידור שאישי היקר הקליט.
שלושה ימים אני מגלגלת בראש את מה שהיה שם, כועסת על עצמי שלא עניתי, שלא אמרתי מספיק, שלא קמתי והלכתי.
הייתי כל כך נינוחה, זו לא הפעם הראשונה שאני מתראיינת בטלויזיה, פטפטתי הרגע עם איש שאני ממש מעריכה והייתה לי הזדמנות להגיד לו את זה, האנשים נחמדים, לא איפרו אותי יותר מדי ואני נראית די בסדר.
ואז הכניסו אותנו לאולפן הקפוא (!!!) ואיש כוחני וגס רוח בקושי נתן לנו לדבר.
(אולי לא מציגים אותך בגלל איכות עבודתך? ג’יזס, ראית עבודות שלי? מה אתה יודע עליי?)
ללא הודעה מוקדמת הפסיקו את סווטלנה באמצע משפט וכשהסתכלנו עליו בתמהון (מה? זהו?) הוא הסביר לנו שזה היה אייטם של חמש (!!) דקות ונתן לנו להבין שאנחנו, איך להגיד? לא ידענו לנצל אותן.
איכשהו, אני מקווה שהמסר עבר, וזה מה שחשוב באמת: יש תערוכה חשובה ויפה במוזיאון חיפה “אמנות מסוכנת”.
בואו לראות !
