צילום בהשראה הוא נושא מרתק, אחד הנושאים שאני הכי אוהבת ללמד.
אני תמיד מסבירה לתלמידות שלי, שההשראה נמצאת כל הזמן בסביבה שלנו. אם זה בהווה, ממש מול העיניים, או בעבר, בחוויות שחווינו, בספרים שקראנו, בסרטים שראינו, בצלילים ששמענו, ביצירות בהן צפינו; וזו כמובן רשימה חלקית מאוד.
כל הזמן שואלות אותי: איך אני אמצא נושא לעבודה? וגם: נגמרו לי הרעיונות, על מה אני אעבוד עכשיו?
ואני אומרת – תתבוננו מסביב, תפתחו את הלב והאוזניים והעיניים והנחיריים אל העולם, אל מה שמותיר בכן רושם, אל מה שאתן זוכרות, אל מה שהשפיע עליכן.
אל תפחדו לפתח רעיון שהתחיל מצפייה ביצירת אמנות שאתן ממש אוהבות.
מהרעיון הזה תצמח עבודה חדשה, שתהיה רק שלכן.
מדובר בהשראה, לא גניבה ולא חיקוי, דיאלוג שנוצר בין היוצרת לבין מקורות ההשראה שלה.
לפעמים אפשר לראות את ההשפעה בניואנסים, לפעמים זה נראה כמעט כמו שחזור של המקור.
והנה סיפור אישי על מקורות השראה:
שרה פון שוורצה, אישה אהובה ושחקנית נפלאה, כתבה לפני כמה שנים מחזה בשם “בין שני עולמות”, שהוצג בהצלחה רבה בתאטרון הקאמרי.
יחד עבדנו על סידרת צילומים, כל צילום שיקף באופן ישיר או אסוציאטיבי סצנה ו/או רעיון מתוך המחזה.
אחד הדימויים ששרה הציעה שנצלם היה דיוקן שלה במדים של הצבא הנאצי.
הצילומים הראשונים במפגש הזה היו סתמיים, מין “פוטו רצח” כזה.
צילמתי ושוחחנו, ותוך כדי שיחה שרה פתחה את הז’קט לצדדים. ואז דיברנו על הנשים היהודיות שאולצו לשמש כשפחות מין של הנאצים. שרה הזכירה צילום שהיא ראתה שעסק בנושא.
משהו בצבץ במוח שלי, שלה.
הבנתי שזה יכול לעבוד. צילמתי כמה פריימים, שגם לא היו מספיק טובים. היה חסר שם משהו.
דיברנו על ארץ הלדתה, גרמניה, חשבנו שנקרא לצילום הזה made in germany
ואז, כמו בסרט מצוייר, נדלקה לי נורה בתוך הראש, עם כיתוב שביקש: תכתבי את זה עליה.
שרה הסכימה, כמובן. כתבתי לה על החזה made in germany.
בינגו.
אחר כך חיפשתי את הדימוי ששרה דיברה עליו. וגם נזכרתי שכבר ראיתי אותו. אולי כשלמדתי בקמרה תולדות הצילום. אולי במקום אחר.
אין ספק שהצילום הזה ישב לנו בתודעה. אין ספק שהוא היווה השראה, אולי לא מודעת במאה אחוז, לצילום של שרה.
הצילומים דומים ומאוד שונים. הם קשורים אחד בשני בנושא, בקומפוזיציה.
אבל הם שונים במהות, יש היפוך, הפוך על הפוך. וזו יצירה לגמרי חדשה, בהשראה של יצירה אחרת.
