היום יומולדת לאבא שלי, שחגג יומולדת 44 לפני כמעט 40 שנה.
סופשנה ותחילת שנה היו זמנים משמחים וחגיגיים עד שהוא מת.
בשבוע האחרון של דצמבר אשפזו אותו.
הוא השתחרר בערב ה – 31 לדצמבר כי מה פתאום לחגוג שנה חדשה בבית חולים.
בינואר עוד חגגנו לו יומולדת אופטימית, אתה תהיה בסדר, חייב שתהיה בסדר.
כל אותו חודש חלמתי זוועות.
ואז הם פסקו. בבת אחת.
ב- 12 לפברואר, באותו גיל ובאותו תאריך שאבא שלו מת, הוא התעורר אל מותו.
שיעולים כבדים וויכוחים – ברור שאני הולך למשרד, לקוחות מחכים לי.
והנפילה אל השטיח הרך, שכמעט ולא נשמעה.
והניסיון להנשים, להחזיר חיים שכבר לא.
בדרך לקבר, חברה של ההורים אמרה לי, אל תאמיני למי שיגיד לך שהזמן עושה את שלו. זה כמו לאבד יד. כל חייך תחסר לך.
ואני בכלל הרגשתי שהלב שלי נקבר שם, יחד איתו.
מאז, כל תחילת שנה, המועקה הזו.
שחררי כבר, את אומרת לעצמך.
אז כן, חסרה לך יד, היד שלו. הלב שלך חי ופועם ואוהב ומתרגש.
והשבוע סיפרו לי סוד שהסתירו ממני, שצבע באור חדש את הקשר העמוק שהיה לי, שיש לי איתו.
רק הוא היה שם בשבילי בחודשים הראשונים לחיי.
כָּל הַדְּמָעוֹת שֶׁהִזַּלְתָּ עַל הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי הָיוּ לַחֲלַב הָאֵם שֶׁלִּי
