כשסיגל הראל מור פנתה אליי וסיפרה לי על החלום שלה – ללמד צילום ניצולי שואה – חשבתי, מה הקשר שלי לניצולי שואה?
היא שכנעה אותי ואני מודה לה עד היום על כך.
לקורסים שלנו קראנו “צילום בגיל” – אם תיכנסו ללינק הזה: https://zilumbegil.wordpress.com/ תראו הרבה צילומים ותערוכות של הקורסים שלנו.
שלוש שנים עבדנו ביחד, כעשרים קורסים ברחבי הארץ, בהם לימדתי אנשים מאוד מבוגרים את השפה הצילומית.
הם צילמו עם מצלמות קטנות, ואני התאמתי את הידע הרב שלי בצילום ובתולדות הצילום, בדגש על התבוננות בסביבה, על תכנים, על גישות צילומיות שונות ומעט מאוד (אם בכלל) על טכניקה.
הצלע השלישית בקורס הייתה רונית קרן, שבסבלנות אין קץ ישבה עם כל אחד מהאנשים שהשתתפו בקורסים ושמעה את סיורם, אחד יחיד ומיוחד, אותו היא שכתבה בכשרון רב.
את הסיפור צילמתי יחד עם המשתתפים, כל אחד והסיפור שלו, לפעמים זה היה פשוט ולפעמים מאתגר מאוד.
המפגשים עם ניצולי השואה פתחו בפניי עולם של זוועות אבל גם של אהבה וגבורה.
אני לימדתי אותם להתבונן ולצלם, לתרגם את הטקסטים שלהם לשפה ויזואלית צילומים.
והם לימדו אותי המון על עצמי, על האופן בו אני מתבוננת בזיקנה.
