כשעוד עבדתי על הסידרה “גיבורות” הצגתי את הרציונל וקומץ צילומים לאוצרת במוזיאון, לא חשוב מה שמה ובאיזה מוזיאון מדובר.
היא מאוד אהבה את הקונספט ואת הצילומים, אבל אמרה לי שהיא לא יכולה להציג את העבודה הזו במזויאון, איחלה לי הצלחה (תודה, התערוכה באמת הייתה הצלחה גדולה) ושלחה אותי לדרך עם המלצה חמה: “תיזהרי שלא יתייגו אותך כאמנית חברתית”.
הרבה מים זרמו בנחלים מאז, התערוכה הוצגה ברחבי הארץ, השפיעה לא מעט על השיח הציבורי בנושא פגיעה מינית.
לא אוהבת תיוגים, אבל לא יפריע לי אם ההגדרה “אמנית חברתית” תידבק אליי (על אף שאני עובדת ומציגה לא מעט נושאים אחרים)
אני מאמינה שיש בכוחה של האמנות לחולל שינויים תודעתיים, חברתיים, פוליטיים.
גם היום, (כשעל כל צילום שמתפרסם או מוצג בתערוכה אנשים שואלים “פוטושופ”? כאילו שלפני הפוטושופ צילומים לא עובדו במעבדה) יש לצילום כוח ייחודי ביכולת התיעודית שבו.
סוזן סונטג הגדירה את זה כל כך טוב בספרה “הצילום כראי של תקופה”, סוג של תנ”ך לצלמים:
“מה שנכתב על אודות אדם או על אירוע, הוא לאמיתו של דבר אינטרפרטציה, ממש כמו התיאורים הויזואליים מעשה ידי אדם, דוגמת ציורים ורישומים.
תמונות מצולמות אינן נראות כתיאורים של העולם אלא יותר כחלקים ממנו, מיניאטורות של מציאות שכל אחד יכול לעשות או לרכוש.”
אחד הצלמים הראשונים שהיו לי להשראה גדולה בפרוייקטים החברתיים שעשיתי במהלך השנים האחרונות הוא ג’ייבוק ריס.
ריס היה מהגר דני שהגיע לניו יורק ב 1870 ונחשב לאחד האבות של הצילום הדוקומנטרי – חברתי.
הוא צילם את ה”צד האחר” של ניו יורק המתפתחת בקצב מסחרר: הצד האפל, העני, העלוב, הצד שאף אחד לא רצה לראות.
בהשראת עבודתו של רייס ועוד צלמים שעסקו (גם) בצילום חברתי, צילמתי את הסידרה “מביטים קדימה” – דיוקנאות שורדי שואה, שתוצג החל מה- 23 למאי באוניברסיטת חיפה.
