על שמחות וטראומות

צילום: רז גרוס, ynet
צילום: רז גרוס, ynet

כל בוקר, אחרי שאני מכבה את השעון המעורר בנייד אני עושה סיבוב קצר – חדשות, מיילים, הודעות, אינסטגרם, פייסבוק, כזה.

היום נעצרתי בחדשות. כותרת ראשית נלהבת על זכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון.

באמת כל הכבוד לה, אני שמחה בשבילה.

העובדה שהיא שרה שיר עם מסר פמיניסטי (הלכתי לראות ולשמוע, אפילו בדקתי את המילים של השיר, יש לי קטע כזה, לא מבינה מילים של שירים כשאני שומעת אותן, חייבת לראות אותן כתובות, לא משנה באיזו שפה…) מאוד משמחת אותי.

ההופעה שלה, הבגדים שהיא לובשת, השואו, הצבעוניות, הכל מאוד מקסים אותי ואני מאחלת לה הצלחה גדולה בהמשך, מכל הלב.

זו הקדמה מעט ארוכה ואולי קצת מתנצלת על התחושה שהזכיה והאופוריה שבעקבותיה מעוררת בי.

מועקה גדולה. זו הייתה התחושה שעלתה בי כשראיתי את הפרסומים.

התמונות מהכיכר. אנשים שמחים, אנחנו על המפה.

איזה יופי.

ואז כותרת בווינט,  “מי שלא קופץ קפריסין”: אלפים חגגו את הזכייה באירוויזיון בכיכר רבין

פלאשבק

“מי שלא קופץ הולנדי”, אני הולכת עם חברים ועוד מיליוני אנשים ברחובות בואנוס איירס.

ארגנטינה זכתה במונדיאל.

אין מספיק מילים לתאר את השמחה, את האופוריה.

זה היה אחד הימים הנוראים בתולדות הדיקטטורה הצבאית.

“צעקות השמחה על כל גול משתיקות את זעקת הכאב של המעונים והנרצחים” אמרה אחת האמהות מכיכר מאיו.

בואנוס איירס, חגיגות זכיית ארגנטינה במונדיאל

אני חרדה מאוד לחופש הדיבור והמחשבה. חוויתי את זוועות ההשתקה, הטירוף הרצחני של שליט שפוחד מכל מי

שעלול להתנגד לו, ועושה שימוש בכוחו כדי להשתיק את הקולות הללו.

בשם האומה, לטובת האומה.

וכבר יותר מדי זמן אנחנו חיים במציאות שבה “שמאלנים בוגדים”.

המרחק בין לכנות “בוגד” את  מי שחושב שונה לבין לכלוא אותו (או גרוע מכך) הוא ממש ממש קטן.

ואין שמחה, גדולה ככל שתהיה, שיכולה להשתיק את הפחד הזה.