אין בחוף הזה חול אלא גרגרים גרגרים של אבנים דוקרות, כאלה שגם ילדה שיודעת ללכת יחפה על כל משטח לא מסוגלת לדרוך עליהם בלי נעליים.
על רצועת החוף הצרה מצטופפים אנשים רבים, ישובים על כסאות לא נוחים במיוחד ומעליהם שמשיות סגורות. הם מורחים עצמם בשמנים מבריקים ומסריחים, הם מאמינים שכך העור יספוג כמויות גדולות יותר של שמש, ובין יום יהפוך מורדרד חיוור לשוקלודי מלא חיים.
בין הנופשים מסתובבים גברים חסונים ושזופים שמציעים שמן שיזוף (בריח קוקוס), סנדלי מדוזות (שאם הגעת עד לחוף הזה בלעדיהן, אין סיכוי שתוכלי להיכנס למים) וקפה.
באזור הכי גבוה בחוף עומד איש אחד נחשק במיוחד עבור הילדים – מוכר הוופלים.
למוכר הוופלים יש עגלה, עליה רולטה כמו בקזינו. הילדים עומדים בשקט, מחכים בסבלנות שיגיע תורם. אז הם אומרים מספר וזורקים את הכדור הקטן אל הרולטה. אם יוצא המספר שאמרת, מגיע לך וופלים בחינם.
הוופל יבש וקריספי ומתוק ואפשר לאכול אותו במשך דקות ארוכות, אם הוא לא נופל לך לחול.
בקושי הצלחתי לסיים וופל אחד, את השני נתתי לסבתא רקל שלעסה אותו בקולות מצמוץ והנאה שקצת הביכו אותי. היא נצצה משמן קוקוס וחום.
התרחקתי ממנה ונשכבתי על הבטן עם ידיים פרוסות בתוך המים, הים הלך ובא על הגוף והמים היו נעימים וקרירים, והכנסתי את הידיים בתוך החול והאבנים והרגשתי איך החול הקוצני הזה דוקר אותי בין האצבעות ומתחת לציפורניים.
סבתא נמנמה על השטיח שהיא פרסה על החול, מנסה לספוג לתוכה עוד ועוד שמש.
בדרך חזרה לבית של דוד לואיס ודודה מרתה סבתא רקל קנתה לי גלידה.
