שירה התקשרה אליי וביקשה שאצלם אותה.
אני פותחת בלוג חדש וצריכה כמה צילומים טובים לצורך העניין, הסבירה.
אמרתי לה שאצלם אותה בשמחה, רק שתיקח בחשבון שאני לא עושה צילום כמו לתעודת זהות (“פוטו רצח”).
מדובר בסשן קצת יותר מעמיק, אני צריכה קצת להכיר אותה, להבין מי היא לפני שאני מצלמת.
שירה אהבה את הקונספט.
אבל יש בעיה, היא אמרה לי קצת בהיסוס, אני מרותקת לכסא גלגלים…
אין בעיה, אמרתי, אבוא אלייך.
אבל אני גרה בכפר סבא, המשיכה שירה.
(גם אני, ואפילו ממש קרוב)
פגשתי אישה מרתקת, חכמה, יפה ונעימה, שהדבר הראשון שאמרה לי – אני לא מצטלמת טוב.
בסדר.
אחרי שקיבלה את התמונות, היא כתבה לי:
“החיים “הרגילים”, כפי שרובנו רואים אותם, וכפי שרובנו חיים אותם, לא יכולים להציע לי יותר מידי. לטייל, לשחות, לטפל בילדים, לגדל ירקות, לרקוד- כל אלה רק חלק מהדברים שאני מאד אוהבת לעשות ולא יכולה. המצב הזה מכריח אותי לחפש משמעות וטעם בדרכים אחרות” קצת קשה לי לכתוב על עצמי, אבל הנה ניסיון:
בבלוג החדש של שלי, “מוצאת טעם”, ידורו בכפיפה אחת צילומי אוכל מעוררי תיאבון, סיפור אישי על התמודדות עם מחלה ונכות, הומור ואג’נדה. אני מקווה לגעת, בצורה מפוכחת ומשועשעת כאחד, בנושאים מורכבים כמו נכות, יופי וכיעור, מוות, ושאלות אתיות ואסתטיות לגבי האוכל שאנחנו אוכלים. כולם מוזמנים להירשם ולהיות חלק מהקהילה והדיונים.
אין לי ספק שיהיה מעניין לעקוב אחריה.
