שואלים אותי לא מעט מה זה העבודות האלה שאני עושה על נייר, את צלמת, נכון?
אז מה הקשר לספרים ?
ו… מה? את גם מציירת ?
(רושמת, רושמת)
אני אנסה להסביר (זה יהיה קצת ארוך כנראה, מתנצלת מראש…)
מאז שלמדתי לקרוא, אני קוראת. כל הזמן.
שלטים, מתכונים באריזות של פסטה (ואורז, ועדשים, וכוסמת ו…), תוויות של בגדים, ורכיבים של שמפו, ועלונים של תרופות, הבהרתי את הנקודה, נראה לי.
אבל בעיקר – ספרים.
תמיד, בכל רגע נתון, אפשר למצוא על השידה ליד הצד שלי במיטה ערימה של ספרים.
בדרך כלל אני קוראת כמה במקביל, בעברית, באנגלית, בספרדית.
ואני מדלגת בקלילות (שחס וחלילה לא אשתעמם) בין סיפורים קצרים, פרוזה, שירה, מדע בדיוני.
לפני כמה שנים הזמינה אותי גלי טימן להשתתף בתערוכה בגלריה אלפרד (עוד בימים שהיא שכנה בחלל די קטן ברחוב בן עטר )
“חדרי קריאה” היא קראה לתערוכה, שם כלבבי.
מצאתי בבית ספר עבה כרס, בספרדית, מין הכלאה בין מילון לאנציקלופדיה בכרך אחד, בשם אריסטוס.
לא זכרתי את הספר הזה ולמה דווקא הוא שרד את המעברים הרבים ממדינה למדינה, מבית לבית (הוא לא היחיד, כמובן, אבל זה היה קצת מוזר)
סרקתי כמה דפים ממנו ואת הכריכה שלו, דפדפתי בספריות צילומים במחשב והתחלתי לשחק עם כאלה שנראו לי קשורים, אסוסיאציות חופשיות יותר ופחות.
ואז גיליתי, בשורה שניה במדף, ספר יחסית קטן, בכריכה שחורה קשה ובו סיפורים של בורחס.
הסיפור “הספריה של בבל” הרגיש לי לרגע כאילו בורחס בכבודו ובעצמו בא לעזרתי כששמע שאני מחפשת רעיונות לתערוכה.
טיילתי לי בספריה האינסופית של בורחס, דמיינתי אותה, איך היא נראית, איך היא מריחה, איך ומי משוטטים בה, איזה ספרים (הכל מאוד מדוייק שם) יש בה.
ואז,
כשחזרתי למחשב, לאנציקלופדיה שסרקתי, לתמונות שהוספתי לספריה הזו, לקובץ שהתחלתי לבנות, משהו היה חסר לי.
המגע, הריח, האבק, השיטוט.
אמרתי לעצמי – עכשיו, צאי מהמסך, קחי את הספר, תסתכלי עליו, תריחי אותו, תניחי עליו תמונות, תראי מה קורה בו.
מה שקרה שם הוא שפתחתי שולחן עבודה, רחוק מהמחשב, והסתחררתי מהאפשרויות האינסופיות שהספריה הזו הציעה לי: נדדתי בין מסדרונות ודפדפתי בספרים, רשמתי על הנייר את קווי המתאר של כנסיה מדומיינת, ציירתי אנשים שבאים לפתחה, הבאתי חתיכות של צילומים ממדינות שונות, מחוויות שונות, פתחתי חלונות, צללתי לתוך עומקו של הספר.
במשך כמה שבועות חזרתי והוספתי וחתכתי והדבקתי ונשמתי את האבק של הספרים שנפתחים ונסגרים, והתרגשתי מהמגע של הנייר והדבק, וסכין החיתוך והריח של הצבע.
כשסוף סוף הנחתי לספר, ומצאתי לו מסגרת הולמת (שולחן קטן ששמרתי לי כשפיניתי את הבית של אמי), הבנתי שזה לא חד פעמי, שגיליתי אהבה חדשה.
* * *
מאז, כשמתעורר בי הצורך לגעת בחומר, אני מתרחקת מהמחשב, בוחרת לי ספר שלם, או דף בודד, ומתחילה לעבוד עליו.
יום אחד אני אהיה מסודרת ואבנה במיוחד עבור העבודות האלה אתר, או לפחות קטגוריה נפרדת עם הסברים בתוך האתר שלי.
עד אז, אפשר לראות חלק גדול מהעבודות האלה בדף מרוכז אחד, כאן, וכן, בהחלט אפשר ליצור איתי קשר ולרכוש אותם.
