אני מתבוננת בצילומים של אנה פאולה גרה בהשתאות.
פעם צילמתי ככה, אני אומרת לעצמי, פעם התבוננתי ככה בעולם.
יש בצילומים שלה רגישות בלי טיפת ציניות. תמימות מודעת, או ככה אני מפרשת אותה.
בכלל לא צריך לפרש אותה, בעצם, זה כל העניין.
היא מזכירה לי את התערוכה של חלי גולדנברג, התחושה הזו שהיא עוררה בי, תחושה של תום, ועדינות מופלאה.
היא גם מזכירה לי שלפעמים (תמיד ?) אין צורך להרחיק (פיזית ומנטלית) כדי לראות, להגיד, ליצור.
הכל כאן, בעיניים, בלב.
