אחד הטיפים הראשונים שאני נותנת למי שמגיעה אליי להנחיה אישית הוא – לא למהר למחוק תמונות.
אז נכון, זה תופס (מלא!!) מקום במחשב, ומומלץ וחשוב גם לגבות, אבל
you never know
מה יקרה אם נתרחק ממה שצילמנו אתמול, ניתן לצילומים להיות, לשקוע, ואז לחזור ולהתבונן בהם.
תראו מה קרה לי, לדוגמא…
* * *
לפני כשנה ירדתי במדרגות כשאני נועלת כפכפים וטלפון נייד ביד.
במדרגה השלישית שלפני האחרונה הטלפון צפצף ובהיסח הדעת הסתכלתי עליו.
וככה עפתי במורד המדרגות כשאני נחבטת שוב ושוב בשיש הקשה והקר.
ישבתי מובסת וכואבת על הרצפה בלובי של הבניין, מתפללת שאף שכנה לא תצא ותהיה עדה להשפלה שלי.
כשחזרתי לנשום נכנסתי למעלית וחזרתי הביתה.
ואז גיליתי את גודל הזוועה, כתם ענק התפשט לי במהירות הבזק במקום ההוא שבדרך כלל לא נחשף לשמש.
למחרת תיעדתי את הנזק, כדי שהצילומים תמיד יזכירו לי לא לרדת במדרגות עם כפכפים וטלפון ביד.
כנראה שמשככי הכאבים שלקחתי היו חזקים מדי (או שקר כלשהו אחר)
הצילומים יצאו מטושטשים. ממש מטושטשים.
גיליתי את הטשטוש כשכבר כמעט ולא היה זכר לטרואמה, אז אי אפשר היה לצלם מחדש.
ברור שלא מחקתי אותם.
מדי פעם חזרתי אליהם, וכל פעם גיליתי בהם עוד ועוד רבדים שלא ראיתי קודם.
אז לא הבנתי, היום אני יודעת, שהטעות הזו הייתה הסנונית הראשונה של תהליך עבודה על סידרה חדשה.
