אבא צילם את אמא ואותי יום לאחר לידת אחותי, כשהן עדיין בבית חולים.
אני חושבת שהפעם הראשונה שראיתי את אמא שלי בלי איפור הייתה כשאבא מת.
הוא היה כל עולמה, והיא לא התגברה על האובדן עד יום מותה.
היו לה עיניים כחולות שקופות, עם ריסים בהירים מאוד. פס האיילנר והמסקרה הנצחיים הסתירו אותן.
היא הייתה אישה יפה, מאוד מאוד מטופחת.
פעמיים בשבוע הייתה הולכת למספרה, מסוג הנשים שהתאימו נעליים לתיק, לבשה גרביונים גם בשיא הקיץ.
היא טיפחה צפורניים ארוכות ומרחה אותן בלק בצבעים עדינים.
ותמיד לבשה את הבגדים הכי אופנתיים.
כשהתחתנו, היא ממש התחננה שאתאפר. אפילו קצת.
ואני בכלל חשבתי שהעיניים שלה הכי יפות בלי איפור.
היא ויתרה לי, כי – להגדרתה – הייתי “היפית” מרדנית ועקשנית כמו פרד, ואין עם מי לדבר.
(מודה שאני קצת היפית, עד עצם היום הזה)
היו לה המון דעות קדומות לגבי המון דברים, בעיקר לגבי מקומה של האישה בעולם.
היא אמנם עבדה מחוץ לבית מגיל מאוד צעיר.
אבל תמיד התייחסה אל הנשים כנחותות, חלשות ותלויות בגבר שלהן.
היא הייתה אומרת לי, מה בעלך יחשוב שהוא רואה אותך מוזנחת (לא מאופרת, ו…אבוי ! לא מסורקת) בלי חזיה ולבושה בבגדי בית ?
אין לי דבר נגד טיפוח.
אני אוהבת להתחדש בבגדים ונעליים ועגילים וללכת מדי פעם למספרה (רק שאף אחד לא יגע לי בציפורניים, לא בידיים ולא ברגליים)
השאלה היא למה ועבור מי אנחנו מטפחות את עצמנו.
והאם זו החלטה אישית, שקולה, של כל אחת ואחת מאיתנו, שאינה מושפעת מתכתיבים חברתיים, כי ככה צריך.
