לאחר שנים רבות שאני אופה לחם בבית, החלטתי שהגיע הזמן לעלות רמה ולהכין גם את המחמצת שלי.
פעמיים נכשלתי כי נהגתי כמו שתמיד אני נוהגת עם מתכונים: אני מסתכלת על מתכון, ואופה לפי התחושה האישית (ולעולם לא יוצא אותו הדבר)
ואז נזכרתי בשיעורים של מיכה קירשנר ז”ל.
אהבתי אותו, את האיש, את הדרך בה הוא לימד, את העבודה הצילומית שלו ואת הדיעות הפוליטיות שלו, באותה מידה ששנאתי את שיעורי הסטודיו שהוא העביר.
זה היה לי טכני מדי, כל העניין עם החישובים, החצובות והתאורות והרקעים.
טבע דומם בכלל לא דיבר אליי, והרגשתי שלצלם אנשים בסטודיו לא נכון לי. בכלל.
כשהתחלתי לצלם את “גיבורות” הבנתי שהכי נכון יהיה לעשות את זה בסטודיו.
מאז, כבר למעלה מעשור, רוב העבודה הצילומית שלי היא דווקא בסטודיו.
מצאתי את הדרך שלי לצילום בסטודיו. זו דרך יותר רגשית מטכנית, יותר אינטואיטיבית ופחות מחשבת.
אבל לא יכולתי להיות אינטואיטיבית ללא כל הידע הטכני שיושב לי בראש, זה שמיכה לימד אותי וזה שצברתי במהלך השנים.
החלטתי שהפעם אני עושה את זה לפי הספר.
קראתי כמה פעמים את ההסבר של הכנת השאור (ועל הדרך הבנתי שחלק מהקושי שלי במתכונים הוא סוג של דיסלקסיה שלא הייתי מודעת אליו, אבל זה כבר לסיפור אחר)
עקבתי באדיקות אחרי כל שלב, שקלתי וערבבתי ומדדתי.
ויצא לי לחם שאור ראשון, יפה מבחוץ, טעים אבל לא מושלם.
עוד כמה ניסיונות לפי הספר ואוכל להתחיל למצוא גם בלחם את הדרך שלי.
