אחד הצעדים הראשונים שנעשו בארגנטינה אחרי ההפיכה הצבאית בשנות השבעים של המאה הקודמת היה הרכבת רשימה של אמנים ואמניות שעל פי תפיסת הממשלה החדשה לא כיבדו את המדינה וסמליה.
הרשימה השחורה הזו נכתבה על ידי משרד התרבות.
הרשימה כללה בעיקר זמרים וזמרות שביקרו את השלטון, כי הם “פופולרים ומאוד משפיעים על הציבור”.
היא גם כללה אנשי רוח – הוגי דיעות, סופרים, שחקנים, רשימה ארוכה של אמנים שהיה להם מה להגיד על המצב הפוליטי באותם ימים.
חלקם קיבלו אזהרות, רבים מהם ברחו למדינות אחרות, והמשיכו לעשות את האמנות שלהם בגלות שנכפתה עליהם.
חלקם נעלמו, עונו, נרצחו, נמחקו מעל פני האדמה.
כל זה לא קרה ביום אחד.
קדם לו תהליך של דה-לגיטימציה של כל מחשבה, הבעת דעה ותפיסת עולם שלא התיישרו עם הערכים הנעלים של המדינה.
כי הכל היה למען מדינה טובה יותר.
הם קראו לזה “ארגון מחדש” של החברה.
הם באו להציל את המולדת, לכבד אותה. להאדיר אותה.
ובשם האידיאולוגיה הזו הם יצאו במבצע טיהור וסתימת פיות של כל הבוגדים במדינה.
בארגנטינה של החונטה הצבאית היו שתי אפשרויות: לשתוק או למות.
רבים שתקו כי רצו לחיות.
רבים לא שמעו, לא ראו, כי רצו לחיות.
הראשונות שלא שתקו היו האמהות, נשים שהעלימו להן את הילדים, את הנכדים.
רבות שילמו בחייהן על בחירתן לא לשתוק.
חוק הנאמנות לא אוסר על הצגת תכנים מסויימים אלא שולל את תמיכת המדינה.
זהו ללא ספק צעד ראשון בהגבלת חופש היצירה.
המרחק בין לא לתמוך לבין לאסור (או להמליץ לא לצרוך תכנים מסויימים) הוא קטן מאוד.
לאמנות יש כוח ומחוייבות לבקר, להשפיע, לשאול שאלות, לעלות מודעות, לשנות דפוסים חברתיים פוגענים, מעבר למימד האסטטי.
ממשלה שלא מאפשרת לאמנים לבטא את עצמם באופן ובנושאים שבוחרים לנכון היא ממשלה לא דמוקרטית.
ממשלה שבוחרת או פוסלת תכנים אמנותיים לפי אמות מידה שהיא קובעת – מי נאמן למולדת ומי פוגע בה – היא לא מדינה דמוקרטית.
בפעם האחרונה שבדקתי – ישראל היא מדינה דמוקרטית
.
