המפגש המרגש עם קלאודיה קרה בעקבות פגישת המחזור של בית הספר היסודי שבו למדנו.
כשהגעתי לבת ים, הייתי בת 11 ולא ידעתי מילה בעברית.
בשכונה היו הרבה מאוד דרום אמריקאים, והיתה קבוצה של ילדים שלמדנו באותה שכבה, חלקנו הכרנו מהאולפן בנתניה.
היינו נפגשים אחהצ בחניה שבין הבניינים ומבלים ביחד.
קלאודיה מייד מצאה חן בעיניי כי היא ציירה מאוד יפה, והיו לה גומות חן מאוד בולטות כי היא תמיד חייכה.
די מהר למדתי עברית, התחברתי ל”חבר’ה” הישראלים מהכיתה והתרחקתי מהחברים דוברי הספרדית.
כשגיליתי שגם קלאודיה הצטרפה לקבוצת וואטסאפ שפתחו לקראת פגישת המחזור, מייד פניתי אליה בפרטי, שתינו שמחנו על חידוש הקשר ונפגשנו לקפה.
השיחה זרמה כמו לא עברו אי אלו שנים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. (ועברו לא מעט, תאמינו לי)
קלאודיה היא מאמנת עם המון שנות ניסיון (סופר אינטליגנטית ונעימה) והיא עובדת הרבה עם נשים.
סיפרתי לה על הסטודיו ועל האופן בו אני מצלמת נשים והתגובה שלה הייתה:
זה נשמע מדהים, אבל אין מצב שאני מצטלמת.
אני לא אוהבת להיות במרכז הבמה.
ובכל זאת, היא החליטה לנסות.
קלאודיה הגיעה עם רשימה מסודרת של נושאים שהיא מבקשת לבדוק מול עצמה, דרך המצלמה.
הייתה אוירה מאוד מיוחדת בסטודיו בזמן הצילומים, מכושפת כמעט.
בהתחלה היא הייתה קצת נבוכה וביקשה שאכוון אותה, די מהר היא התמסרה, פתחה את הלב, ואפשרה לעצמה פשוט להנות מלהיות במרכז הבמה.
