בסוף ההרצאה השלישית בבית הספר הדמוקרטי בפרדס חנה פנתה אליי אחת הנערות, היא ביקשה להודות ואמרה לי, המשפט הזה שאמרת, על הבחירה, הוא כל כך חשוב, הוא “ה” מסר שאני לוקחת איתי מההרצאה שלך.
הודתי לה מכל הלב ובתוך תוכי אמרתי לעצמי, את יכולה ללכת לנוח, את – את שלך עשית היום.
בבוקר מוקדם הגעתי לבית הספר עם תערוכת גיבורות, זו שאמרתי שאני לא מציגה יותר (אבל במסגרת של מפגשים בבתי ספר ברור שאני מציגה, כל עוד הגיבורות שלי מאשרות לי).
במהלך הבוקר המרגש הזה נפגשתי עם שלוש קבוצות, כיתות ט’-י’ היו הראשונות, ז’-ח’ השניות ואחרונות חביבות יא’-יב’.
זיוה, המורה לאמנות שמאמינה בהנגשת האמנות לנערים ולנערות, הזהירה אותי שאולי לא יבואו הרבה, אבל מי שיגיע – זה בגלל שהוא מעוניין ויקשיב. ככה זה בבית ספר דמוקרטי (קנאתי קצת, איך אני לא זכיתי ללמוד בבית ספר דמוקרטי, הכי מתאים לי).
וכמו שתמיד קורה – כשאת מנמיכה ציפיות את תמיד מופתעת לטובה. הגיעו הרבה, והקשיבו והשתתפו ושאלו שאלות נהדרות והביעו עניין וזה היה נפלא ומרגש.
דיברתי על המחוייבות שלי כאמנית להשפיע על החברה, על צילום ומקורות השראה, על תהליך העבודה שלי בפרוייקט גיבורות.
אחת המורות שאלה, מה הלאה?
אמרתי, זה ה”הלאה”, להגיע לעוד ועוד אזניים קשובות, לדבר על אמנות ופגיעה מינית, בכל מסגרת אפשרית, בטח ובטח במוסדות חינוכיים.
בשלוש הקבוצות חזרתי על אותו מסר, זה שהנערה מהקבוצה הבוגרת יותר אהבה:
אני בוחרת עם מי, מתי והיכן לקיים יחסי מין.
יחסי מין אמורים להיות מהנים והם אמורים להתקיים מתוך בחירה של כל אחד מהצדדים.
לא בגלל ששכנעו אותי ולא בגלל שלחצו עליי ולא בגלל ש”הסכמתי”.
