הסרט “האשמים” מתרחש בחדר סגור בתחנת משטרה.
רק אחרי שראיתי את הסרט קראתי ביקורות, רובן משבחות (בצדק) אותו, את המשחק, את האופן (הגאוני, לדעתי) בו מסופר הסיפור. מתח במיטבו.
אני נהניתי מכל רגע, מרותקת מהפער העצום לבין מה שהעיניים רואות לבין מה שהאוזניים שומעות, ומהשילוב המופלא שעושה המוח, הוא מאפשר לי לראות, ממש לראות, את מה שקורה בסרט מבלי לראות כמעט דבר.
כמו חוויית הקריאה בספר, אפילו יותר חזקה.
מעבר לפן של ה”איך”, מאוד עניין אותי מה שקורה ב”מה”, בסיפור עצמו.
איך, גם כשהכוונות הן הכי טובות, הכי נכונות, וההתנהלות הכי מקצועית, אפשר בקלות להבין הכל לא נכון, כי אנשים – גם אם לא מתכוונים – מונעים על ידי דיעות קדומות.
השוטר שמדבר בטלפון, דמות לכאורה סמכותית של המספר היודע הכל, מסתבר בהמשך (אני ממש מתאפקת לא לעשות ספוילרים) כלא יודע כלום.
כלומר, הוא יודע הרבה, וכל הידע שלו, האופן בו הוא מנהל את האירוע, מסתמך על הנחות יסוד, סטריאוטיפים שמחלקים את בני האדם לטובים או רעים, קורבנות או תוקפים.
והכל מתוך דאגה עמוקה, אובססיבית, לעזור, למנוע פשע נוראי.
בהקשר הזה, כתבה מאוד מעניינת מלפני כמה שנים על סטריאוטיפים.
BANKSY: Boy Meets Girl
