בתקופה האחרונה אני חשה תשוקה עזה לצמצום, לדיוק.
להיפטר ממה שלא נחוץ, לקנות פחות.
אז השנה, החלטתי, אני עושה סדר יסודי בבית.
שבת נראה לי כמו יום טוב למשימה הזו.
גייסתי את הבנזוג (שסך הכל רצה לנוח, בצדק) הורדנו שקים מעל הארונות שהפריעו לי בעין, סידרתי
ארונות, ערימה ממש גדולה של חפצים מיותרים נערמה בכניסה לבית והובלה אחר כבוד למכולת האשפה
שקרובה לבית (לא היה דבר שניתן לתרום שם).
יצאנו למרפסת וסידרנו את כל הצמחים החדשים שהתחילו לתת פרי (הוראה מפורשת של הגנן, ברגע שמתחיל
להיות חם תוציאי לשמש את כל העציצים…) ושטפתי את הרצפה שהתמלאה באדמה.
אחרי מקלחת ארוכה וחמימה אכלנו ארוחת ערב והחלטנו שהולכים לישון מוקדם.
לא ישנתי טוב, הגב הציק לי קצת.
בבוקר לא יכולתי לשבת במיטה לנעול נעליים. כל תזוזה הייתה כמו סכין שננעצת במותניים, לכל רוחבם.
כבר שלושה ימים אני בקושי נושמת מרוב כאב.
וכל הזמן הזה אני חושבת, על הפער הבלתי נתפס בין התחושה הפנימית שלי את היכולות הפיזיות שלי, לבין
אלה האובייקטיביות.
ואיך, אני, שרוב הזמן מודעת לגוף, רוקדת, מתרגלת יוגה ארבע פעמים בשבוע ולפעמים יותר, מעדיפה ללכת
יותר ופחות לנסוע במכונית, דווקא אני, לא הייתי מספיק קשובה לגוף ופגעתי בו עד כדי כך.
