הקול בטלפון בלבל אותי.
בת כמה את ? שאלתי אותה אחרי שהיא אמרה לי שהיא אהבה את סגנון הצילום שלי והיא רוצה גם.
זו שאלה שאני בדרך כלל לא שואלת, אבל היא נשמעה כל כך צעירה, הרבה מתחת לגיל שהיא צריכה
אישור הורים כדי להצטלם (היא לא, מזמן לא זקוקה לאישור הורי, היא אמא בעצמה)
קבענו.
כשפתחתי לה את הדלת לא הופתעתי למראה הגוף הנערי, ככה דמיינתי אותה, אישה-ילדה דקה,
גבעולית, עדינה על גבול השברירית.
שוחחנו קצת, היא סיפרה לי על עצמה, על מעברי חייה, על הילד הקטן והאהוב שלה, על הרצון שלה לראות
את עצמה בעיניים חיצוניות, אוהבות.
היה לי ממש קל להתחבר אליה, לאהוב אותה.
כשהתחלנו לצלם היא לא הסתכלה עליי, היא השפילה מבט, מבוייש.
לא לחצתי.
לאט לאט היא התמסרה, נפתחה, נהנתה מהמרחב המחבק שהצעתי לה.
לקראת הסוף היא שאלה אם אפשר לקפוץ (ברור שאפשר)
כשהיא קיבלה את התמונות היא כתבה לי שהיא צריכה זמן להתבונן בהן, לעכל.
למחרת היא כתבה לי:
“תודה, אליסיה, שעזרת לי לראות את עצמי – בהקשבה, בפשטות ובדיוק”.
