זה קרה אחרי אחד מאותם ריבים פומפוזים בהם צרחנו אחת על השניה כמו משוגעות, הטחנו זו בזו האשמות וכעסי עבר שהצטברו וצמחו למימדים מפלצתיים.
היינו תקועות בבית ספר שלא הכרנו, עם ילדים שלא דיברו את השפה שלנו.
וכל כך התאמצנו להעמיד פנים שהכל בסדר ליד ההורים, רק לא לצער אותם, בטח בתקופה קשה הזו של החיים.
בהפסקות היא הייתה יוצאת לחצר ומשחקת במשחקי כדור, היא הספורטאית בין שתינו, ולא נזקקה לשפה כדי להבין את כללי המשחק.
אני נשארתי בכיתה וכתבתי בבלוק צהוב עם שורות.
מילאתי דפים על דפים עם מחשבות ורגשות וחששות ותשוקות נסתרות שלא העזתי להגיד אותם בקול, אפילו לא לעצמי.
את בטוח כותבת עליי, היא פתאום הייתה שם, כנראה דקות ארוכות עמדה וקראה את מה שכתבתי, ילדה קטנטונת עם כתב יד גדול.
הרמתי את הראש וראיתי ילדים בוהים בנו, לא מבינים את מה שאנחנו מדברות אבל מבינים היטב את שפת הגוף שלנו, חשים את הפצצה שעומדת לעוף בחדר ולפזר גיצים לכל עבר.
אם היא הייתה מורידה לי את המכנסיים וחושפת את התחתונים הפרחוניים שלי מול קבוצת הילדים הזרה הזו, הייתי מרגישה פחות חשופה.
