בפעם הראשונה שראיתי את עבודות הציאנוטייפ של לוסי אלקויטי, אמרתי לה שאני מאוד אוהבת את הטכניקה הזו ושאני מרגישה שהעבודות האלה ראשוניות מאוד, “רואים” את הטכניקה מעל הכל.
אני כל כך אוהבת את הציור המינימליסטי של לוסי, אלף גוונים של אפורים על דף לבן, צורות מרחפות בחלל.
כשמדובר בציור, אני אוהבת או לא אוהבת. יודעת לא מעט על ציור, על טכניקה, על הסטוריה של הציור, על קו, קומפוזיציה ומשיכות מכחול, אבל – בשונה מצילום – אני לא מתיימרת לנתח או להגיד דברים חכמים על ציור.
אוהבת, או לא אוהבת. נוגע או לא נוגע. והשפה של לוסי נוגעת בי במקומות מאוד עמוקים, מאוד רגשיים.
הציאנוטייפ היא טכניקה צילומית. ובעבודות שראיתי בסטודיו הרגשתי את הטכניקה, פחות את השפה שלוסי מדברת בציורים שלה.
בתערוכה שהיא מציגה יחד עם אלחנדרה אוקרט – שני חללים שזורים זה בזה, הדיאלוג ביניהן מורגש מאוד וברור שהן עבדו ביחד על התערוכה – השימוש בציאנוטייפ מקבל תוקף ומשמעות.
בתוך החדר הזה הרגשתי כמו במנהרת זמן, האנדרטאות שמפארות את הגנרלים ברחובות מונטוידאו ובואנוס איירס הפכו אצל לוסי לאנדרטה שמפארת את השושלות המשפחתיות, היא החזירה אותי לסיפור לפני השינה, משחקי ילדים ברחוב, קרנבל בחופשת הקיץ וסבים וסבתות שכבר לא בחיים.
היא הובילה אותי אל העבר הזה דרך גזרי נייר בגווני כחול, כמו דרך האבנים הצהובות של הקוסם מארץ עוץ. יש קסם בחדר הזה, ניצוצות מהעבר שקמים לתחיה ומספרים את סיפור הילדות של לוסי, שהוא קצת סיפור הילדות שלי ושל עוד הרבה ילדות וילדים שגדלו במדינות האלה, בזמן שאנחנו היינו ילדות.
במרכז החדר מציגה אלחנדרה שולחן גדול, בתוכו המון פסי נייר שמשתלבים זה בזה, האור שבוקע מתוכם מדגיש את השקיפות הורדרדה שלהם, ביניהם מונחים כדורים קטנים – אני חשבתי על גולות, על משחקי ילדים ששיחקנו בהפסקות בבית הספר.
על הקירות, כמו תהלוכה של פריטי זיכרון, מונחים אובייקטים. התבוננתי בתשומת לב בכל התצוגה הזו וכשהעיניים שלי פגשו את המריונטה לא יכולתי לזוז משם. זה איש מפורק עם הגב לקיר, רק תמשכי מהחוט שמשתלשל מהגוף שלו והוא יקום לחיים, יזיז את הידיים, הראש והרגליים. מריונטות תמיד משכו אותי ותמיד העציבו אותי מאוד. וליד המריונטה הזו שני דימויים מכמירי לב של שמלות של ילדה-נסיכה.
בתערוכה הזו (שני חדרים, שתי אמניות, שפה משותפת אחת) עוצמות הילדות בארץ אחרת מתפרצות בעדינות ובחוכמה. אני יודעת שהחיבור הרגשי שלי הוא גדול מאוד, אנחנו באותו גיל, באנו מאותם מקומות (אין ממש הבדל גדול בין אורוגואיי לארגנטינה), הילדות שלנו שם, החיים שלנו כאן.
אבל אני בטוחה שהשפה הזו שהן מדברות, לוסי ואלחנדרה, היא שפה שאפשר להבין ולהתרגש ממנה, גם כשלא גדלת בספרדית 🙂
לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט ‘נדודים בין אור לזמן’, אוצרת אפי גן
התערוכה מוצגת בגלריה העירונית בראשון לציון עד ה 20 לאוקטובר 2019
