כדי לצלם את צילום הרחוב הזה קמתי מוקדם בבוקר, כל כך מוקדם שבשש וחצי כבר הייתי על האוטובוס בדרך לתל אביב.
גרנו אז בקיבוץ קרוב לחדרה, ועל רכב יכולתי רק לחלום. ארבע שנים נסעתי יום יום ללימודים בקמרה אובסקורה, שעתיים וחצי כל כיוון, שני אוטובוסים.
המשימה הייתה צילום רחוב, לא משהו שבא לי בטבעיות. חשבתי שאם אגיע מוקדם הרחובות יהיו יחסית ריקים ויהיה לי יותר קל לצלם.
הייתה זו תקופה שדיזנגוף היה הרחוב הכי מגניב בתל אביב, ואני, קיבוצניקת שבעה מהנוף הפסטורלי וציוצי הציפורים, עם תשוקה גדולה לבטון ולרעש של העיר הגדולה, הסתובבתי עם המצלמה שלי והרגשתי איך רוחם של הצלמים הנהדרים עליהם אנחנו לומדים מלווה אותי.
אני זוכרת איך הלכתי לאט, מתבוננת ברחוב המוכר ומנסה לראות אותו בעיניים חדשות, כאילו זו הפעם הראשונה שאני מגיעה לעיר הזו והיא מתגלה במיוחד בפניי.
אני אוהבת את הצילום כי יש בו סוג של ראשוניות בתולית, נאיבית אפילו (וגם כי עדיין אפשר להריח בו את הריח של הכימיקלים, מין סטיה כזו שיש לצלמים מסויימים שבילו שעות רבות בחדר חושך), אני אוהבת במיוחד את המבטים המצטלבים, את היופי הפשוט של עיר שכבר לא נראית ככה, האור שכמו מלטף את הצדודית של האיש העומד עם הגב ומצייר צורות על אבני המדרכה.
כמה וכמה סיפורים אפשר לספר על הצילום הזה, על האור והמבט והצורות והמבצע של דג המושט עם תוספות ועל האישה שמסתכלת על בבואתה בחלון הראוה.
ולמה אני מספרת את כל זה?
כי כשמתבוננים עם כוונה אפשר לגלות עולמות שלמים, כאלה שנשענים על המציאות אבל מפליגים רחוק עם הדימיון.
ועל זה נדבר הרבה בסדנה שתיפתח מייד אחרי החגים.
בואו להתבונן איתי, בסדנת יומן צילום ויזואלי, מייד אחרי החגים.
* קבוצת ערב: ימי ראשון 19:00-21:30 בהוד השרון, החל מה 27 באוקטובר
* קבוצת בוקר: ימי שישי 10:00-12:30 בתל אביב, החל מה 1 לנובמבר
לפרטים נוספים והרשמה: 054-4320663 [email protected]
