אני מתרגלת יוגה ותיקה ומתמידה מאוד.
במהלך השנים התנסתי בזרמים שונים, משקטים וסטטים עד תנועתיים ואינטנסיביים ביותר.
אני יודעת לעשות תנוחות מסובכות ומאתגרות.
הגוף שלי נענה בשמחה לאתגרים של פיתולים ושיווי משקל וכפיפות קדימה ואחורה.
למדתי להיות פחות תחרותית (עם עצמי בעיקר) ולא להתעצב כשאני לא מצליחה להתמודד עם תנוחה מסויימת.
האתגר הגדול מכולם עבורי הוא להתכנס פנימה ולהקשיב רק למה שקורה בפנים.
כי, איך אפשר להתכנס פנימה כשריח פרחים מציף את האף,
והנשימה של זו ששוכבת לצידי על המזרן נהיית כבדה, וכשהאור בחלון כל כך בוהק ומסנוור?
ונראה לי שיש מתרגלת חדשה לפניי, וכשהסתובבתי על הצד נגעתי ברגל של זו שמשמאלי.
איך אפשר להתכנס פנימה כשהעור שלך הפוך, קולט הכל,
מתרגש מכל הסערות שמתחוללות,
מספר את כל הדברים המעניינים שהוא חוש, שקורים שם בחוץ?
אני משתדלת, בחיי שאני משתדלת.
