לפעמים קורים דברים שאי אפשר להסביר בהגיון.
הרגע הזה שאת לוקחת את הטלפון כדי להתקשר לחברה והתמונה שלה מופיעה על המסך עוד לפני שהספקת לצלצל בעצמך.
התחושה שפגישת העבודה שקבעת תהיה מזעזעת. או מעולה.
ותמיד ההפתעה הזו, שהנה מה שחשבת, הרגשת, מתקיים במציאות.
המפגש עם יעל היה מסוג הרגעים האלה, מהמייל הראשון שקיבלתי ממנה ועד החיבוק בסיום הצילומים.
יעל סיפרה לי שהיא לומדת פותוטרפיה במוסררה והיא עסוקה בנושא של דימוי גוף.
ושהיא מבינה שכדי להעמיק בנושא היא צריכה לעבור לצד השני של המצלמה, והמחשבה מלחיצה אותה מאוד.
מייד התחברתי אליה, והצעתי לה – בנוסף לצילומים – לחלוק איתה את הידע הרב שצברתי במהלך השנים שאני עוסקת בדיוק בנושא הזה.
המפגש היה אפילו יותר ממה שדימיינתי.
לסטודיו נכנסה אישה צעירה ויפה, חוששת מהמפגש עם המצלמה אבל נחושה להשלים את המשימה בהתכוונות מלאה.
שוחחנו, לקח לי קצת יותר זמן מהרגיל להוציא את המצלמה, לאפשר לה להתרגל אליי, לבטוח בי.
והקסם אכן קרה. יעל שחררה קצת, איפשרה לי להתקרב עוד ועוד.
היא ביקשה ממני טוש, ציירה על הגוף שלה את כל המקומות שלא לטעמה בגוף שלה.
אני צילמתי וצילמתי, עצובה על הרשת האדומה שיעל ציירה בכל כך הרבה מקומות בגוף היפה שלה, אבל גם שמחה על העוצמה האדירה שלה, על האומץ לעמוד כך מול המצלמה.
לקראת הסוף היא כתבה על הבטן “אני מלכה”.
