האמנית Gracie Hagen צילמה שני צילומים של נשים וגברים.
בצילום אחד שפת הגוף פתוחה, מזמינה, בטוחה בעצמה, ובשני מכווצת, מגוננת, מהססת, מסתתרת.
שלא נתבלבל, מדובר בצמדי צילומים של אותו איש או אישה.
האמנית כותבת בטקסט שמלווה את הסידרה על מוסכמות חברתיות והאופן בו החברה משדרת מה יפה באמצעות דימויים בתקשורת.
דימויים שלרוב עברו מניפולציה בתאורה, איפור ועריכה מסיבית של הצילומים, כמו לדוגמא בצילומי סלבס של לפני ואחרי העריכה. אפילו העור של אנג’לינה ג’ולי היפה לא חלק (אני בשוק!), כי אין באמת נשים וגברים עם עור כזה חלק…
ואני מוסיפה עוד שתי נקודות למחשבה:
הצילום, גם ללא ההתערבות של כלים לעריכה (בכוונה לא כותבת פוטושופ, פוטושופ זו תוכנה נהדרת שמאפשרת יצירתיות אינסופית ויצא לה שם רע בגלל הזוועות שעושים באמצעותה, כמו בלינק שצירפתי בפסקה הקודמת) תמיד תמיד הוא רגע יחיד ומיוחד שהצלמת בחרה.
הוא לא מראה לנו את כל המציאות, את ה”תמונה הגדולה”.
אנשים משתנים כל הזמן. הפרופיל לא נראה כמו החזית, הצד השמאלי לא נראה כמו הימני, הזמן משנה את הגוף, אם נרצה או לא נרצה. כוח הכבידה משפיע על כולנו. בזמן שהגוף מתנועע – מדבר, יושב, שוכב, הוא משתנה כל הזמן.
בסידרה הזו הצילומים כמובן מבויימים.
בחיים, לגוף יש שפה עצמאית משלו, הוא מבטא את התחושות, הרגשות, מצב הרוח, את הגיל, גם אם נתאמץ ממש להסתיר אותם.
הגוף, אומרת מרתה גראהם, אומר את מה שמילים לא יוכלו להביע
