כל כך הרבה לבד יש בחייה של אמנית. הצורך הבלתי פוסק הזה, לעשות, להגיד, ליצור, ללדת את עצמך.
אומרים עלינו, הצלמות, שאנחנו מציצניות, אני בוחרת לקרוא לעצמי סקרנית.
אני סקרנית להפר את הלבד הזה, להציץ אל הלבד של אמניות אחרות בזמן שהן בסטודיו.
איך נראה החלל? גדול או קטן? חשוך או מואר? פרוע או מסודר? מלוכלך או נקי?
מה יש להן בסטודיו מעבר לעבודות האמנות עצמן ולחומרים המשמשים ביצירה?
מה הן עושות כשהן לא עושות אמנות?
רק אמניות, כי אנחנו (עדיין) לא שוות. כי למבט ולצילום יש כח להגדיל את המקום והנוכחות של נשים בשדה, והגיע הזמן.
כי המפגש עם אמניות אחרות נותן להן ולי כח שצומח מתוך אחוות המדוכאות, אחוות המורדות.
אני בוחרת להיות במקום הזה, הן ואני.
תודה גדולה לטל דקל היקרה, שאצרה את התערוכה באהבה, רצינות ומסירות.
ליוחאי רוזן וניר הרמט שהמליצו לי על אמניות נפלאות ומעוררות השראה.
תודה לצוות הגלריה במכון הטכנולוגי בחולון.
ואחרונות חביבות, תודה לכל אחת ואחת שהסכימה לפתוח בפניי את קודש הקודשים שלה ולהצטלם לסידרה הזו.
מוזמנות ומוזמנים לחגוג איתנו !
