עמוד מתוך קטלוג התערוכה בית מלאכתָּהּ שמוצגת בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי בחולון.
זמן קצר לאחר שעברתי לגור בקיבוץ התקיימה שם סידרה של מפגשים שמטרתה הייתה, כנראה, להפגיש בין ותיקים לחדשים. אולי זה היה מסיבה אחרת, לא ממש זוכרת וזה לא כזה משנה.
מה שאני כן זוכרת, הייתה קבוצה שהובילו שתי האמניות של הקיבוץ, דינה צ’ופק ומריון פוקס.
היו שם קני ציור עם דפים ועפרונות וטבע דומם.
הייתי נערה שאהבה אמנות וביישנית מאוד, המרחב הזה מאוד התאים לי כי לא היה צורך לדבר, רק לרשום.
שקעתי ברישום, בתנועה של היד על הנייר, בקשר עין-יד.
מריון ודינה עברו בין המשתתפים והעירו הערות, הציעו הצעות.
ואז מריון ניגשה אליי, התבוננה במה שאני עושה ושאלה אותי אותי אם למדתי אמנות.
היא קראה לדינה ואמרה לה – זו אמנית !
עברו הרבה מאוד שנים מאז, אני עדיין זוכרת את הלב שלי קופץ בשמחה בתוך החזה, האישור שקיבלתי מאמנית מוערכת, היא מאמינה בי…ידעתי עוד קודם, אבל לא העזתי, ועם האישור שלה, החלטתי שאלך ללמוד אמנות.
המפגש העכשווי עם מריון היה מרגש במיוחד. סיפרתי לה על אותו יום משמעותי, היא בכלל לא זכרה את זה אבל שמחה מאוד שהיא השפיעה עליי בבחירת מסלול החיים שלי.
וגם, הקיבוץ הוא קצת בית, עדיין.
