אי שם בתחילת המילניום פנתה אליי אודליה, אחת הבנות של תמר בורנשטיין לזר וביקשה הצעת מחיר לבניית האתר של קופיקו.
לא נולדתי בארץ ולא גדלתי על קופיקו, אבל פגשתי את הספרים דרך הילדים שלי.
אחרי שכל העניינים הטכניים סודרו ונחתמו, ביקשתי לפגוש את תמר.
באתי אליה מצויידת במצלמה, כמובן. (אבל אין לי מושג איפה כל הצילומים שצילמתי שם, הנגטיבים קבורים בתוך קופסאות עצומות שאני חוששת לפתוח, שמא אשקע שם ולא אצא עד יומי האחרון).
תמר ארחה אותי בביתה הגדול והעמוס בפתח תקוה.
עברו עשרים שנה מאז, ואני עוד זוכרת את האנרגיות היצירתיות של תמר.
היא כל הזמן כתבה, פיסלה, וציירה.
אני זוכרת את הפסלים הלבנים והענקיים מסביב לבריכה, כולם מעשה ידיה.
אני זוכרת את קירות הבית עמוסים בציורים ופסלים של תמר.
הקשבתי לתמר, שפעה סיפורים ורעיונות, היא חקרה אותי ואמרה שבטוח תכתוב על אירוע בחיי שעניין אותה במיוחד
בנינו אתר מקסים, צבעוני ויצירתי כמו תמר, ולא שמרנו על קשר.
כשקראתי על מותה של תמר חשבתי, איזה חיים יצירתיים ומלאים היא חיה, וכמה עצוב שהיא כבר איננה.
