כשראיתי את הקול קורא שפרסמו דבורה מורג וענת מנדיל לתערוכה שתעסוק במחווה לחלוצות מהעמק, המחשבה הראשונה שעלתה הייתה להתחבר לאישה מגזית.
ביליתי הרבה מאוד שבתות שמחות בתור ילדה בקיבוץ גזית (אולי בגלל זה חשבתי שיהיה נפלא לחיות בקיבוץ, מה שהתברר כטעות, אבל זה כבר סיפור אחר). תמיד הרגשתי, שעמק יזרעאל הוא המקום הכי יפה בארץ.
ככל שחשבתי על זה עוד, הבנתי שאני רוצה קשר יותר עכשווי מבחינה רגשית.
מרים דיין היא בת קיבוץ שריד. אנחנו מתרגלות יוגה נשית באותו מקום הרבה מאוד שנים, לפני כשנתיים הבנו שיש לנו עבר משותף. בנזוגה התגורר בקיבוץ מצר, הוא הגיע לשם כחבר גרעין מקביל לגרעין אליו הצטרפתי כשהכרתי את בן הזוג שלי.
באחת השיחות בקפה שאחרי היוגה השבועית, שאלתי את מרים אם יש אישה מיוחדת מהקיבוץ שלה שהיא יכולה לספר לי עליה.
בצניעות המאפיינת אותה היא סיפרה על אמה, אילזה קפלנר, שנולדה בברלין, הוריה שלחו אותה ללונדון כשהרגישו שמשהו רע עומד להתרחש בגרמניה, שם למדה בבית ספר לאחיות ובסוף המלחמה הגיעה לישראל, לקיבוץ שריד. שם שימשה כאחות.
הייתה חלוצה כאחות מלווה הריון ולידה ובטיפול ברפואה אלטרנטיבית, שני תחומים שלא היו נפוצים באותם ימים.
כשהקשבתי למרים מספרת על פועלה של אילזה, ראיתי את עצמי שוב בחדר הלידה, ילדה כאובה ומפוחדת וחשבתי, איזו חוויה אחרת זו הייתה אם אישה כמו אילזה הייתה שם איתי.
מרים היא מרפאה בעיסוק בהכשרתה. לפני כשש שנים היא הצטרפה לקורס מורות ליוגה נשית. היא לא התכוונה לעשות הסבה מקצועית. בפועל, זה בדיוק מה שקרה.
כשהיא סיפרה לי על אמה, הצבעתי על הקשר בין העבודה של אילזה עם נשים לבין המעבר של מרים ליוגה נשית.
בתערוכה שתיפתח מחר בגלריה מירווח בהרדוף אני מציגה צילום אחד בשם “מודרה” (“מחווה” בסנקסריט).
