מסדר

יש מחירים מסויימים שאת צריכה לשלם כשאת מתגוררת בקיבוץ, ויצאת ללמוד “על חשבון” הקיבוץ (וכשאת עוזבת אותו את צריכה להחזיר את כל הכסף ש”בוזבז” עלייך, לא משנה כמה עבדת בשבילו, אבל זה כבר סיפור אחר)
כך, צילמתי חתונות של חברי הקיבוץ, סוגה בצילום שבכלל לא למדתי וגם לא עניינה אותי, צילמתי את החברים והחברות כשהקיבוץ הנפיק תעודות אישיות לנסיעה חופשי חודשי באגד, ומדי פעם פנו אליי בבקשות מיוחדות.
בקיבוץ שבו התגוררתי, כמו בהרבה קיבוצים, הייתה מסורת של קליטת קבוצות צעירים (גרעינים) שעתידים היו להתגייס לנח”ל.

איציק דורי ז”ל (שנרצח בפיגוע בקיבוץ בשנת 2002) היה אז מדריך של אחד הגרעינים האלה ולקראת פעולה שהוא ארגן עם החניכים ביקש ממני לצלם אותם.
נעניתי בשמחה, מאוד חיבבתי את איציק והמשימה התאימה לי מאוד, אז לא ידעתי כמה האירוע ההוא משמעותי וילווה אותי שנים רבות, עד היום.
איציק ביקש לצלם אותם בשקופיות, צילומים “ללא רחמים” כהגדרתו: בלי לייפות, צילומים ישירים וכנים (כמו שאני אוהבת, גם היום)
הוא ארגן את הקבוצה, והצעירים התמסרו למצלמה, בלי לשאול שאלות (כי איציק ביקש, ואיציק היה איש מקסים שאי אפשר היה שלא לעשות את מה שהוא מבקש)

הצילומים האלה ליוו אותי במהלך כל ארבע שנות הלימודים שלי, זו הייתה העבודה שהצגתי בתערוכת הגמר של השנה ההיא (1994) בקמרה אובסקורה בבית האמנים בתל אביב.
קראתי לסידרה מסדר, היו אלה ארבע עבודות ענקיות של פורטרטים שעברו עיוות ממוחשב (ומחושב), אחרי שעשיתי אינספור ניסיונות בטכניקות שונות, אנלוגיות ודיגיטליות.

הם היו צעירים וצעירות, תמימים, עוד עטופים ברוך ואהבה של הבית, ועמדו לפגוש עולם של כללים נוקשים, אלימות, כוחנות. ואני דאגתי להם, חשבתי, כמה הם ישתנו במעבר הזה ואיך זה ישפיע על הנפש שלהם.

בשנה האחרונה חזרתי לסידרה הזו, מתבוננת בה מזוית קצת שונה, רלבנטית באופן דומה ושונה, גם בויזואליות שלה.