העד השלישי

באחד המפגשים בקורס בו השתתפנו, פנתה אליי דבורה וסיפרה לי שבעלה מצלם והיא הייתה רוצה שאראה את העבודה שלו ואולי אסכים לכוון אותו קצת.

הסכמתי, אבל לא תליתי הרבה תקוות באיכות העבודה שלו או ביכולת השיפוט שלי בהקשר לעבודה שלו.

אנחנו חיים בעולמות שונים כל כך: הם זוג חרדי מבני ברק, מתפרנסים מצילום אירועים.

מה לי ולעולם החרדי. מה לי ולצילום אירועים.

טעיתי, איך טעיתי.

ישראל, בעלה של דבורה, הגיע אליי עם תיק עבודות מרשים והאמת, מרגש.

סיכמנו שניפגש ונעבוד ביחד על הסידרה שלו, העד השלישי.

הוא קיבל אישור מהרב וכך, במהלך שנה שלמה, הגיע פעם בשבועיים אליי לסטודיו.

פגשתי איש נעים, רגיש, חכם, מוכשר מאוד.

דיברנו על האמנות שלו, על החלומות ועל היומיום.

והופתעתי לגלות כל כך הרבה במשותף.

עשינו תהליך ארוך של בניית תיק עבודות, שישראל יוכל להראות במקומות שונים ולהציג את העבודה הנהדרת שלו.

כתבתי טקסט שמסביר את האופן בו אני רואה את העבודה שלו:

העד השלישי

העבודה של ישראל עוסקת בדיוק ובבריאת עולם.

הפעולה שלו היא הפוכה מזו של צייר העומד מול קנבס ריק: הצילום ממנו הוא מתחיל את עבודתו גדוש בפרטים, בסיפורים, באירועים.

ההתחלה היא בעבודה היומיומית, בפרנסה של ישראל כצלם אירועים בקהילה החרדית.

לאחר מסירת הצילומים לבעלי השמחה, הוא שוקד על חיפוש דמויות מעניינות, הוא דולה אותן מתוך העומס, מזקק אותן, מבודד אותן.

כך, התוצאה המתקבלת היא מינימליסטית, מדוייקת בהעברת הסיפור למתבונן.

היא גם מפתיעה עבור עיניים חילוניות: יש בדמויות החרדיות קלילות, שמחה מתפרצת, לעיתים יוצאת מגידרה.

הדמויות מרחפות בחלל ריק, לבן.

הן משולות לרקדנים, תנועותיהן אסטטיות, נעימות.

התיעוד של האירועים נמחק והצילומים הופכים למסמך שמתעד את המבט הייחודי של ישראל: הוא מתבונן על הפרט אך הוא הופך את הפרט לאיקונה, הוא מציע נקודת מבט שונה, רעננה, על האירועים המרובים, היומיומיים, שהוא מתעד לפרנסתו.

• 

•