את הטקסט הזה כתבתי בשנה שחגגתי 44, הגיל בו אבא שלי מת.
אני כבר לא אוכלת בשר ולא מעשנת, אבל עדיין שומעת אותו מדבר אליי.
היא עומדת במטבח ומבשלת. היא אוהבת את מעשה הכשפים הזה. בחירת המרכיבים, בישול, טיגון וערבוב טעמים שתמיד יוצרים משהו חדש לגמרי.
שני בצלים. פורסת אותם לקוביות קטנות, מקפידה לעשות זאת ליד הכיור כשהמים זורמים. ככה בוכים פחות. מוציאה סיר מהארון ושופכת מעט שמן זית, מחכה קצת ואז הבצל. מביאה את הבשר מהמקרר, משאירה את המקרר פתוח, אין טעם לסגור אותו, היא צריכה להוציא משם עוד הרבה דברים.
היא שוטפת ידיים וניגשת לסלון, מדליקה את הרדיו. לא רוצה לשמוע חדשות או דיבורים. רק מוזיקה. חוזרת למטבח והבצל כבר די זהוב אז קולפת כמה שיני שום, חותכת אותם לרבעים וזורקת לסיר, אחר כך פלפלים אדומים חתוכים לקוביות. הבית מלא בריחות הבישול, תשימי כבר את הבשר, הכל ישרף. היא מרגישה אותו מתנשם לידה, מדליק לה סיגריה. איך הגעת לפה? הריח הטריף אותי, את יודעת איך ריחות משפיעים עליי. בטח היא יודעת. זה החוש הכי מפותח אצלה. ירשה ממנו, כנראה. בולונז, נכון? זה כל כך הזכיר לי את ימי ראשון בבוקר. תוסיפי קצת מלח. ועגבניות. שכחת עגבניות. היא מסתובבת אליו להגיד לו שיפסיק לבלבל לה את המוח, שיביא כבר מאפרה, וכוס יין אדום יעזור עכשיו. אבל הוא כבר לא שם.
בכל בית, ישנו נמר שמסתובב ללא נחמה.
