בחודשים האחרונים אני עובדת על סרט אנימציה קצר. שעות ארוכות ומהנות יושבת ומציירת ומקשיבה לכל מיני פודקסטים מעניינים.
היום נזכרתי שראיתי המלצות על הפרק בנושא דכאון לאחר לידה של רוני קובן הנהדר.
אני מציירת ומקשיבה ופתאום רואה את התינוקת הקטנה, בוכה ובוכה, אמא שוכבת במיטה, רואה לא רואה אותה, והיא לא זזה. הבכי מפסיק רק כשאבא נכנס לחדר ומחבק ומערסל את התינקות.
כל עוד אמא שלי חיה היא סיפרה לי (שוב ושוב) שהיא עברה לידה מאוד קשה ושכבה כחודש במיטה בתרדמת לאחר הלידה שלי.
וזו הסיבה ששנים רבות היא סבלה ממיגרנות.
אף אחד לא דיבר איתה על דיכאון אחרי לידה.
לפני שנה, דודה שלי, אחותה של אמא שלי, אמרה לי שאני כבר מספיק מבוגרת כדי לספר לי את האמת (הגיע הזמן, כאילו לא ידעתי…) וסיפרה לי שבלילות היא והייתה שומעת אותי בוכה בלילה ורצה במדרגות להרגיע אותי (ההורים שלי והדודים שלי גרו באותו בניין), פותחת את הדלת ורואה את אבא שלי מערסל אותי ובוכה.
מאז, התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש.
היום, כששמעתי את הנשים מדברות על התחושות שלהן לאחר הלידה, פתאום הייתי התינוקת הזו שאמא שלה לא הייתה מסוגלת לאהוב אותה.
