לכבוד יום האישה העברתי הרצאה שעסקה בהשפעתו המיטיבה של הצילום ברמה החברתית והאישית.
מדובר בהרצאה שכבר העברתי לא מעט פעמים בכל מיני מקומות.
הפעם, בחסות הקורונה, זה היה בזום.
זה היה קשה מנשוא, לדבר אל המסך. ברגע שסגרתי את המצגת וראיתי פנים ושמות נהניתי ממש, לא רציתי שיגמר.
אני זקוקה לאינטראקציה עם הא.נשים. שישאלו, שיפסיקו אותי, שיתקנו, שיאתגרו. שננהל דיאלוג.
ועכשיו קיבלתי את הלינק להרצאה שארליך – מרכז הצילום בישראל – העלו לרשת:
לא משנה כמה פעמים אני אעביר את ההרצאה הזו, תמיד אתרגש ואשכח להגיד דברים.
אז הנה, כמה דברים שהתכוונתי ולא אמרתי:
בעולם אידיאלי לא היה צורך לציין את יום האישה.
אני מאמינה שיום יגיע ויהיה שיוויון מוחלט בין גברים לנשים, הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי.
עד שהחלום הזה יהפוך למציאות, נמשיך לחגוג את יום האישה: בהעלאת מודעות לנושאים כואבים, באהבה וקבלה עצמית, בחיזוק האחווה הנשית.
אני רואה יום יום חלקים (קטנים כגדולים) מהחלום הזה הופכים למציאות: נשים שמגיעות לסטודיו יוצאות בהרגשה שהן אוהבות ומקבלות את עצמן יותר, מסתכלות על עצמן כשלם ולא כחלקים בודדים טעונים שיפור.
אני מאמינה שהתחושה הזו מעניקה עוצמה, ואנחנו זקוקות לעוצמה הזו, כדי לנפץ תקרות זכוכית, כדי לאפשר לעצמנו לבחור את דרכנו, כדי לא לאפשר לאף אחד לפגוע בנו.
מבחינתי זו לא רק פרנסה. זה סוג של שליחות, צורך לשנות דפוסים הרסניים שלנו כנשים כלפי עצמנו.
