סבא שלי פיצ’י (הוא נולד משה אבל בארגנטינה נוהגים להדביק לאנשים שמות חיבה, אין לי מושג איך נולד הכינוי הזה) היה האיש הכי טוב, הכי רך, הכי אוהב שפגשתי בחיי.
כשהוא נפטר, דודה שלי, הבת שלו, שתלה עץ קטן ליד הקבר שלו (אמרו לה שמדובר בברוש, למעשה זו אראוקריה)
העץ גדל למימדים עצומים, מפתיעים, כאילו כל הטוב והאהבה שסבא פיצ’י העניק לעולם מזינים אותו.
אתמול הייתי שם, לרגע שמעתי אותו קורא לי “קצעלה” והייתי חייבת להביא איתי ענף קטן ושבור שנח על הקבר שלו, שיצטרף לסידרה הארוכה הזו של פיסות טבע שאני מצלמת בשנה האחרונה.
