“En un muro blanco dibujas las alegorías del reposo, y es siempre una reina loca que yace bajo la luna sobre la triste hierba del viejo jardín. Pero no hables de los jardines, no hables de la luna, no hables de la rosa, no hables del mar. Habla de lo que sabes. Habla de lo que vibra en tu médula y hace luces y sombras en tu mirada, habla del dolor incesante en tus huesos, habla del vértigo, habla de tu respiración, de tu desolación, de tu traición. Es tan oscuro, tan en silencio el proceso a que me obligo. Oh, habla del silencio”.
“על קיר לבן את מציירת את האלגוריות של המנוחה, וזו תמיד מלכה מטורפת ששוכבת מתחת לירח על העשב העצוב של הגן הישן. אבל אל תדברי על הגנים, אל תדברי על הירח, אל תדברי על הוורד, אל תדברי על הים. דברי על מה שאת יודעת. דברי על מה שרוטט בעמוד השדרה שלך ועושה אורות וצללים בעיניים שלך, דברי על הכאב הבלתי פוסק בעצמות שלך, דברי על הסחרחורת, דברי על הנשימה שלך, היאוש שלך, הבגידה שלך. הפעולה שאני כופה על עצמי כל כך חשוכה, כל כך שקטה.
הו, דברי על השקט”.
—
Alejandra Pizarnik.
porque necesitas
un lugar
en donde sea lo que no es”
Alejandra Pizarnik
Alejandra Pizarnik
כשהוא נפטר, דודה שלי, הבת שלו, שתלה עץ קטן ליד הקבר שלו (אמרו לה שמדובר בברוש, למעשה זו אראוקריה)
העץ גדל למימדים עצומים, מפתיעים, כאילו כל הטוב והאהבה שסבא פיצ’י העניק לעולם מזינים אותו.
אתמול הייתי שם, לרגע שמעתי אותו קורא לי “קצעלה” והייתי חייבת להביא איתי ענף קטן ושבור שנח על הקבר שלו, שיצטרף לסידרה הארוכה הזו של פיסות טבע שאני מצלמת בשנה האחרונה.
בזמן שהיא מעסה לי את כפות הרגליים
היא שואלת אותי
את מי כלאתי בתוך כלוב הצלעות
הראות שלך מבקשות לשחרר, היא אומרת
אני עוד לא מוכנה
את לא
מתבוננת שוב ושוב
כמעט לא מאמינה
שעדיין
יפה זה יפה ולא צריכה יותר מזה.
אני כבר חושבת שזהו, השלמתי את הסידרה הזו. ואז אני יוצאת מהבית ומיה נעצרת ליד הדבר המופלא הזה, מזמינה אותי לעצור רגע ולהתבונן
