הרבה מפגשים מעניינים היו לי ביריד ספרי האמנות בבית הנסן.
היה רגע בו עמדו לפני השולחן שלי שלושה אנשים צעירים, אחת מהן החזיקה ביד מצלמה מאוד מיוחדת.
אמרתי לה שתשמור עליה טוב כי אני עלולה לגנוב לה אותה.
היא הסבירה שזו מצלמה אנלוגית, ומייד התפתחה שיחה על צילום אנלוגי, כשאני למדתי צילום במילניום הקודם זה היה רק אנלוגי.
איך שמחתי לפגוש דור חדש של צלמים וצלמות שמתעניינים בצילום אנלוגי, לא רק בגלל הטכניקה, אלא בגלל ההבנה העמוקה של התהליך הצילומי.
קיבלתי מהצלמת עם המצלמה המיוחדת (חבל לי שלא שאלתי את שמה) טיפים על מקום קרוב לבית שאפשר לפתח בו סרטים וגם סיפרה לי על מגזין אנלוגי, פונקטום שמו, שנמכר ממש בשולחן מולי. כמובן שרכשתי אותו והוא נהדר, ממליצה בחום!
אמרו לי שנגה גרינברג תשלח לי את הקבלה במייל.
נגה כתבה שני משפטים שהעלו לי דמעות בעיניים:
חייבת להודות שמרגש אותי במיוחד שרכשת, היות ונתקלתי בצילום שלך לפני שנים רבות, עוד לפני שהלכתי ללמוד בבצלאל, והתרגשתי ממנו עמוקות. המפגש עם הצילום שלך אולי עזר לי להבין כמה אני אוהבת צילום.
אני לא יודעת לאיזה צילום נגה מתכוונת, אני יודעת שגם אני צריכה לפעמים לזכור כמה אני אוהבת צילום.
כבר כמה ימים אני מוצאת את עצמי נזכרת בשעות הארוכות במעבדה, בריח של הכימיקלים, בשמחה הגדולה כשהקסם הזה קורה, דימוי מתגלה בתוך האמבטיה הראשונה, ואת דרוכה להעביר בזמן המדוייק לאמבטיה הבאה, ולעצור את התהליך לא לפני ולא אחרי.
אין ספק שהן עוררו בי געגועים גדולים לצילום האנלוגי, וכנראה גם הגיע הזמן שלי לחזור קצת לגעת בתהליך המופלא הזה, לא רק בחלומות.
