הימים עמוסים, רגעים ארוכים של שקט נעים וטוב ובבת אחת עיניים שמתמלאות בדמעות.
מזמן תכננתי, ובשבוע האחרון סידרתי לי עמדת סריקות.
זה התחיל עם ערימה גדולה של שקופיות שאבא שלי צילם.
די מהר הבנתי שזה נוגע בי במקומות שאני לא יכולה להתמודד איתם כרגע.
אז הורדתי מהמדף העליון קופסא גדולה של נגטיבים ושם מצאתי אוצר ששכחתי ממנו.
ארבעה קלסרים מסודרים באופן מופתי, שהם ארבע שנות לימוד בקמרה אובסקורה.
הפתעתי את עצמי, מודה. הסדר הזה – דפים שקופים עם כיסים מיוחדים, בכל כיס רצועה אחת של סרט צילום, לכל סרט מוצמד הקונטקט שלו.
אבל זה רק פרט טכני.
הפתיע אותי עד כמה לא זכרתי זה את המבט התמים שלי. זה שאיבדתי כשהסבירו לי שהצילום מת, שהסובייקט מת, שאין יותר מה לצלם.
ואיך בכל זאת הרשתי לעצמי להתבונן בעולם, ביופי, להתרגש מהנוף בטבע שבו חייתי אז והמנוף האורבני שכל כך משך אותי.
