במסתה הסמינלית, “חדר משלך” (1929), עומדת וירג’יניה וולף על החשיבות שבהבטחת חלל עבודה אישי ועצמאי עבור כל אישה יוצרת, כחלק מביסוס תנאי ייצור מיטביים של מעשה האמנות. לאור תובנה זו יצאה האמנית אליסיה שחף לפרויקט הצילומי המרהיב שלה. במפגשים שערכה עם אמניות מקבוצות שונות בחברה הישראלית היא למדה על מרחבי העבודה השונים שלהן ועל יחסן לסביבת עבודה זו, שהינו מגוון ביותר: יש אמניות שבוחרות לקיים רצף בין חלל הסטודיו וחלל הבית, ואילו אחרות עומדות על כך שתהיה להן הפרדה מוחלטת בין שני חללים אלו, הנדרשים להן כדי להתמקד בייצור האמנותי. על הרצף הזה ישנן גם אמניות שמצהירות שהן יכולות לעבוד בשני סוגי החללים גם יחד ואף להחליף ביניהם בעת הצורך. עם זאת, יש יוצרות שזקוקות לכלים מיוחדים כדי ליצור (למשל ריתוך מתכת או ניסור קורות עץ) ולכן זקוקות לחלל ייעודי ומיוחד ואילו אחרות זקוקות רק למחשב אישי נישא (למשל אמניות וידיאו וצלמות סטליס) ולכן לא ממש משנה להן היכן נמצא חלל העבודה שלהן. הן יכולות לעבוד אפילו כשהן שרועות בנוחות על המיטה או על הכורסא שבסלון.
לצד חשיפת היבטים מעניינים אלו, שרבים נובעים מהחיים בתקופה של טכנולוגיות דיגיטליות ועזרים מתקדמים, תערוכה זו מבקשת לעמוד על היבט מרכזי נוסף, הוא הפן המגדרי שקשור לחיי יצירה של נשים אמניות – כמו למשל הצורך של שילוב חיי משפחה וחיי יצירה, או אתגרים של גובה דמי שכירות של חלל סטודיו בחברה שבה אמנות נחשבת אך תחביב או לכל היותר “משכורת שנייה”. הפעילות היצירתית שלהן משאירה חותם של גופן הנשי על הסביבה האמנותית שבה הן עובדות, בין אם זה בסטודיו ייעודי ובין אם זה בתוך הבית. יש אמניות שהעגלה והבובות של הילדים או הנכדים מבצבצים מבין העבודות. אחרות בחרו לעבוד במקלט שהוקצה להן על ידי עירייה או מועצה מקומית, ואחרות עובדות בחצר הבית שלהן – קרוב מספיק ורחוק מספיק ממנו. יש אמניות שידן לא משגת שכירת מקום נפרד ליצירת אמנות, למרות רצונן העז בכך. יש אמניות שבוחרות בכוונה תחילה שלא להפריד בין מקום היצירה ובין מקום המגורים והחיים הפועמים של שטף הבית המשפחתי, למרות שהיו יכולות להרשות זאת לעצמן מבחינה כלכלית.
בשנת 2020 אנו נמצאים מאה שנים בדיוק אחרי שנשים קיבלו, במרבית ארצות העולם, את זכות הבחירה האזרחית ומאז הן יכולות לבחור ולהיבחר ולקחת חלק פעיל בספירה הציבורית; להשפיע על מהלך חייהן. זאת ועוד, בשנים האחרונות אנו עדים לתנועות חשובות כמו #MeToo , המשפיעות על כל פן בחברה, ובמיוחד על הנעשה בעולם התעסוקה. עם זאת, אנו חיים וחיות בתקופה שבה נשים עדיין חוות דיכוי, הדרה ואלימות על רקע מגדרן וסובלות מסוגים שונים של אלימות בגלל היותן נשים – אלימות פיסית, מינית, ריגשית או כלכלית. בחברה שבה אישה מרוויחה 78% מגבר בעד אותה עבודה, וחלוקת העבודה המגדרית המקובלת היא שנשים יאטו את הקריירה עם בוא הילדים לעולם (ולא בן הזוג), עדיין נדרשות לנו תזכורות על אודות האתגרים והחסמים שעומדים כיום פני נשים, למשל בדמות יום מיוחד לציון “יום האישה הבינלאומי”.
סדרת הצילומים של אליסיה שחף מבקשת להפנות זרקור אל המגוון העצום של אמנות שנוצרת על ידי נשים שפועלות כיום ברחבי הארץ: נשים מבוגרות וצעירות, יהודיות וערביות, מהגרות וכאלה שנולדו במדינה. סביבת העבודה של האמניות מלמדת רבות על חייהן – הן כנשים והן כיוצרות. אך בעיקר מעל לכל, תערוכה זו מבקשת להעלות על נס ולחגוג יצירה נשית עשירה ומרתקת, שנעשית בסביבות השונות והמגוונות בעת הזו בישראל.
אוצרת: ד”ר טל דקל
The exhibition in 3d simulation by Smadar Tzook
קטלוג התערוכה
