כשאני עוצמת עיניים וחושבת על בית, תמיד מריחה ריחות של בישול, שומעת פטפוטים וצחוקים על רקע רחשי מרק מבעבע, רואה ערבוביה של מטבחים: את מטבח הילדות שלי אצל סבתא, ושל סבתא רבה פאולינה מחוץ לעיר, והמטבח היפה ששיפצנו לנו, בבית “שלנו”.
בשבילי האוכל הוא מרכז ההוויה המשפחתית, התירוץ המושלם למפגשים חברתיים, ובעיקר – ערוץ נוסף ליצירה.
אומרים עליי שאני יודעת לבשל. וגם שאני לא יודעת להכין אוכל לפי מתכון, לא של אחרים וגם לא שלי. שאני מתייחסת אל מתכון כהמלצה בלבד, ושאני לא מסוגלת לבשל את אותו מאכל פעמיים, גם אם המצאתי משהו חדש וטרחתי לרשום אותו. ושהתשובה שלי לשאלה – איך עשית את זה? תהיה לא מדוייקת. קצת מזה וקצת מזה.
ככה וככה.
הכל נכון, ויש לי מה לומר להגנתי:
אני קודם כל צלמת. ובדיוק כמו שאני רואה צילום עוד לפני שאני מצלמת אותו, כמו שאני רואה סידרה או פרוייקט חדש הרבה לפני שהוא מוצג בתערוכה, כך אני רואה את מה שאני רוצה לבשל. או לאפות.
אני מתייחסת למתכון כאל השראה, רעיון ממנו אפשר להתחיל, לשנות ובסופו של דבר להמציא משהו חדש. לא כייף לי למלא אחרי ההוראות המדוייקות של מתכון, גם אם הוא נפלא. כי אז זה יהיה בטעם של מישהו אחר, לא שלי.
אני אוהבת להיכנס למטבח בעיקר כשאני טרודה, עצבנית או חסרת סבלנות. אני יוצאת ממנו שעות רבות אחרי, עייפה מהעמידה הממושכת, מסופקת מכל מה שעשיתי, לרוב הרבה יותר ממה שנצליח לאכול.
אני אכתוב כאן על אוכל, והסיפורים שמתלווים אליו, שמזכירים אותו. לא בהכרח נוסטלגיה, אבל אולי גם קצת.
כי אוכל טוב עבורי הוא אוכל עם סיפור, אני זוכרת את מה שאכלתי או מה שבישלתי לא רק בגלל שזה היה טעים, אלא בגלל הזיכרון של איפה ועם מי אכלתי או בישלתי אותו.
אז כנראה יהיו כאן הרבה סיפורים, צילומים ומתכונים. שלי ושל אחרים (מה שזה אומר – מזמינה בחום את הקוראים והקוראות שיש להם מתכון וסיפור שלידו – לשתף אותי, ואם זה יתאים, אאמץ אותו בשמחה)
