כשגלית סמל הזמינה אותי להציג בבית מיכל, בשבועות הראשונים של המלחמה, לקח לי כמה ימים לחשוב מה אני רוצה להציג שם, ואז אמרתי לה, כל כך קשה פה, כל כך עצוב, כל כך נורא, אני חושבת על יערות מכושפים, דימויים שיהיה בהן קסם, יופי וצבע. כאלה שיקחו אותנו הרחק מהזוועה, מהמציאות הבלתי אפשרית שאנחנו חיות בה
השם של התערוכה הוא מחווה לסיפור של ריי ברדבורי, משפט שבעצמו ציטוט לשורה האחרונה בפואמה של ייטס: the golden apples of the sun
הסיפור מתחיל כך
דרומה,” אמר הקפטן
“אבל”, אמרו אנשי הצוות, “אין כיוונים בחלל
כשם שבחלל אין כיוונים, אין גבולות ואין מגבלות, כך ניסיתי ליצור עולם שהוא פתוח לדימיון, לא מציאותי מצד אחד אבל עמוק בתוך חוויה של טבע, עונות שנה, יער חם ויער קר, יצירים חצי ״אמיתיים״ חצי מדומיינים, כולם חיים ביחד והכל נראה ״טבעי״ ו״הגיוני״. דימויים שהתקיימו בחלומות שלי כשאפשרתי לעצמי לחלום ללא כיוונים, ללא קירות וללא מגבלות
וגם
קראתי את כל הספרים של ריי ברדבורי כנערה, ואז כשהתבגרתי, ואז שוב ושוב. האפשרות לברוח לעולמות אחרים, גם כאלה שהפחידו אותי כי דיברו על רוע ועל צרות עין ועל אירועים עתידיים (שהרבה מהם היו סוג של חיזיונות וקריאה של העתיד, כמו בפרנהייט 451, שם הוא מתאר דיסטופיה של סדר חברתי עתידני, תחת משטר טוטליטרי, שבו יש למדינה שליטה מוחלטת בחיי הפרט)
בית מיכל הוא ספריה מקסימה, כזו כמו של פעם, עם מנהלת מחוייבת מכל הלב לאמנות שמוצגת בגלריה, לא ברור מאליו וכזה תענוג
תודה לגלית על ההזמנה, על הליווי הרגיש והחכם, ותודה לעינת על האירוח הנעים. ותודה לנרקיס המוכשרת שעיצבה הזמנה מושלמת
