שתי תמונות

את שוכבת במיטה של סבא וסבתא שלך שצבעתם בירוק ג’ון דיר כי רציתם להשאיר מאחור את הכאב, המזרן ישן וספוג תשוקות ואיסורים ואת, דקה מדי לגופך הקודח, לובשת מכנסיים קצרים שגזרת בקווים לא ישרים וקצוותיו פרומים ונתפסים בציפורני ידייך שמעולם לא אהבת. את מנסה לשתות מים ואת בולעת סיכות. איך אפשר להיות חולה כל כך באמצע אוגוסט, את נוטפת זיעה קרה ומתהפכת שוב ושוב עד שאת נשאבת אל עולם קריר ולח שמריח שוקו חם וטוסטים שסבא מביא לך על מגש עץ קטן למיטה. הוא מסדר את השמיכות ומניח את השולחן על הברכיים שלך ואת מבקשת ממנו שימרח את הטוסט בחמאה וריבת תאנים ואגוזים קצוצים שסבתא הכינה כי היא יודעת שזו הריבה האהובה עלייך. הוא יושב לידך ואת מסתכלת על האצבעות השמנמנות, הגסות, שחריצים עמוקים שחורים מדיו של מכונות דפוס מקשטות אותן. תמרח על כל הלחם, את מבקשת, גם בפינות, שלא תשאר פיסה לא מכוסה. הוא מלטף את הראש שלך בעדינות שלא היית מנחשת אם לא היית מכירה אותו, את שומעת את עצמך משתעלת ונחנקת, מוטחת בחזרה אל החדר המהביל, מתחת לפנים שלך שלולית של דם, רוק ודמעות על המזרן העירום, לא הספקת למתוח עליו סדין כשעזבת באמצע יום העבודה את המטבח, את כל כך חיוורת, לכי לנוח, שמעת מתוך הערפל שאפף את כולך, רצת לבית הקטן שלך, זה שקראת לו חדר, כי העולם הסתחרר סביבך, ופחדת ששוב ימצאו אותך מעולפת בשבילים ואיזה אביר שרירי יציל אותך וירוץ לספר. מהחדר השני, היחיד, בוקעים קולות, לחישות, פחד רוטט באויר, רופא חמור סבר מסביר לאמא ואבא שהמצב קשה, החום לא יורד, יכול להיות שהיא תצא מזה עם נזק רציני במוח. אולי לא תצא מזה בכלל. על משענת המיטה מעור לבן מסודרת שורה של בובות קטנות, סבתא אחת תפרה להן בגדים, סבתא שניה סרגה להן סוודרים, נעלי בית וכובעים, הכל לפי הוראות מפורטות שלך. הן מסתכלות עלייך עכשיו ואת יודעת שהן נפרדות ממך, כשתקומי, אם תקומי, לא תקחי אותן איתך אל המקום שאת נוסעת אליו, כי זה לא מתאים, את כבר בוגרת מדי כדי לסחוב איתך עשרים ושתיים בובות, וגם אין מספיק מקום במזוודות.