נשים מדברות מלחמה, תערוכה קבוצתית באוצרות אסנת ישראלי, עמותת עדן, קיבוץ דורות
בחוץ יש שמש
אין זו אלא שמש אחת
אבל אנשים מסתכלים עליה
ואז הם שרים
אני לא יודעת לגבי השמש
אני יודעת את המנגינה של המלאך
והדרשה החמה
של הרוח האחרונה
אני יודעת איך לצרוח עד אור הבוקר
כשהמוות מונח עירום
בצל שלי
אני בוכה תחת השם שלי
אני מניפה ממחטות בלילה
וספינות צמאות למציאות
רוקדות איתי
אני מסתירה מסמרים
שלועגים לחלומות החולים שלי
בחוץ יש שמש
אני לובשת אפר
הכלוב, אלחנדרה פיסרניק
תרגום: טל ניצן
מאז שאני חיה בישראל, וביחוד מאז ה 7 לאוקטובר, התחושה שהמוות כל כך מוחשי, כל כך נוכח ביומיום, אני תוהה, איפה המקום של האהבה והתשוקה והחיים השלמים והטובים. האם אפשר בכלל להכיל אהבה ותשוקה ויופי וקסם בתוך המוות
האם אפשר לראות בתוך התהום, בתוך כל הרע הזה שסובב אותנו, גם יופי וטוב, לשמוע ולראות את משק הכנפיים של התקווה
אולי בגלל היותי מהגרת, אין בי את האתוס המושרש כל כך עמוק בחוויה הישראלית שככה זה, צריך להתאחד אל מול אויב, ביחד ננצח ולנצח נאכל חרב
אני יוצרת ״מלכודת דבש״. הרושם הראשוני צבעוני, מעניין, מושך, ואז בתוכו מסתתר סוד, כאב, זוועה. ההזמנה היא לראות את הגם וגם, אין הפרדה מוחלטת בין היופי לכאב, כמו שאין שחור ולבן, אין צודק ולא צודק. ואין חיים ללא מוות ואין מוות ללא חיים
הדימוי של ציפור הפניקס, שחוזר בדימויים שאני מציגה בתערוכה, מסמל את המחזוריות של טראומה וריפוי, אסון ותקומה
