מעל שבוע הבטן שלי סוערת
היא תמיד המקום הראשון בגוף שמגיב לסערות הנפש
לפעמים בקטנה, לפעמים בהתפרצויות געשיות
גם דברים טובים קורים בחיים שלי, עוד לא יכולה לספר עליהם, שממלאים לי את הלב
עצם המחשבה על לרקום תוכניות לעתיד הקרוב מסמן לי שיש עתיד, אולי עתיד יותר טוב, מסמן לי תקווה
אבל מועקה גדולה ועכורה יושבת מעל מחשבת התקווה הזו, כל הזמן
הנע ונד הזה, בין ייאוש ותקווה, בין נעים לנורא, שוחק את הלב, ואת הגוף
והגוף, יש לו צורות להגיב, לנער מעליו את הכאב, כמו כלב אחרי שניצל מסכנה
