ההתחלה נראתה דווקא מבטיחה

רק אחרי שהרגשתי את הצורך העז הזה בעצמי, לצאת מעצמי, כשהיא כבר מזמן לא הייתה, הבנתי את השיטוטים האינסופיים, את הדלתות שסגרה ולא פתחה יותר, קמה בבוקר ועושה את כל הטקסים האלה שלה, שעה ארוכה של ניקיון העיניים בצמר גפן בידיים כלואות בתוך כפפות שקופות, הכל נזרק לפח, גם המגבת עליו הונחו בקבוקוני הטיפות השונות, ואז משיכת המכחול השחור מעל ומתחת לעיניים, קווים רוטטים שהיו פעם יפים והדגישו את הכחול העמוק, יציאה אל הרחוב, הליכה ללא תכלית או שהייתה תקופה שהייתה כזו, נכנסת לקומה התחתונה של הקניון הקטן המעט נטוש, המעופש, בסניף ההוא של מקדונלס שנעלם, רק המחשבה עליו הופכת לי את הבטן, הייתה יושבת שם שעות על כוס של קולה דיאט, והיו מגיעות מסתבר החברות הצעירות לאחר בית הספר, יושבות איתה שעות, אולי אהבו אותה או לעגו לה, והיא דיברה ודיברה כי אני לא הבנתי, לא רציתי ולא יכולתי